בשונה מבאנשים, הנגיף מועבר בעיקר דרך נשיכות בין חתול חולה לבריא ופחות דרך מגע מיני או העברה מאם לצאצאיה. לכן, החתולים שחשופים ביותר להדבק במחלה הם חתולי הרחוב וחתולים ביתיים שנוהגים לשוטט חופשי ובעיקר כאלה שאינם מעוקרים.
המחלה מתפתחת באיטיות רבה בחתולים והיא הולכת ומחמירה לאורך מספר שנים עד להופעת מחלה הדומה לאיידס באנשים. לפיכך, רוב החתולים החולים הם מעל לגיל חמש שנים. למעשה, משום שמתפתח כשל של המערכת החיסונית, לרוב החתול לא יחלה מהנגיף עצמו אלא מזיהומים משניים כרוניים (שנמשכים זמן רב) ובעיקר סובלים החתולים מזיהום ודלקת של החניכיים.
מקובל לאבחן את המחלה בחתולים שמתאימים לתיאור שלעיל ושנמצאו חיוביים במבחן סרולוגי שבודק את רמת הנוגדנים כנגד הנגיף בדמם.
הטיפול במחלה הוא בעיקר במניעתה, מה שכולל סירוס חתולים זכרים שמשוטטים חופשי (על מנת להפחית את הקרבות בין החתולים) ומניעת שוטטות של חתולים שנמצאו חיוביים למחלה. חתול שנמצא כחיובי במבחן הסרולוגי יכול לחיות מספר שנים לאחר האבחון וזאת במידה ועדיין לא סובל מהשלב האחרון של המחלה שכבר כולל כשל חיסוני. לאחרונה, הופק חיסון חדש כנגד הנגיף בחתולים שמביא גם תקווה להפקת חיסון דומה באנשים. החיסון מומלץ להזרקה בחתולים שמשוטטים חופשי ובאים במגע עם חתולים זרים. סדרת החיסונים כוללת הזרקה ראשונית של שלושה חיסונים בהפרש של שלושה שבועות זה מזה ואח"כ חיסון דחף פעם בשנה למשך שארית חיי החתול.
ההחלטה לגבי חיסון החתול תעשה בשיתוף עם הוטרינר המטפל וזאת מאחר והחיסון טומן בחובו מספר חסרונות שיש לקחתם בחשבון. חסרונות החיסון הם: 1. החתול המחוסן מפתח רמת נוגדנים בדם כנגד הנגיף ולכן, במידה והחתול בורח ונבדקת בו רמת הנוגדנים למחלה, הוא עלול להיחשב בטעות כחולה במחלה. 2. החיסון מכיל נגיף מומת משני זנים מתוך חמישה ידועים, אך עדיין לא ידועים הזנים הקיימים בארץ. לכן, החיסון אינו מבטל את סיכוייו של החתול המחוסן להידבק במחלה. 3. הנגיף המומת מוזרק בחיסון עם חומר נלווה שעשוי לגרום לתופעות לואי.
החתול בתמונה מחפש בדחיפות בית מאמץ.