היחס לבעלי חיים במורשת ישראל חלק שני

*עוד קצת פסוקים@ בעשרת הדברות מופיעה הדרישה לתת בשבת מנוחה גם לבעלי חיים: "ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך…" (דברים פרק ה פס' י"ג). "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים י"א פס' ט"ו) הקדים הכתוב "עשב…לבהמתך" ל"ואכלת ושבעת". דהיינו, אם יש ברשותך בעל חיים, הקפד להאכיל אותו לפני שאתה מתיישב לאכול. כי כל זמן שאתה רעב, אתה מודע יותר לרעבונה של החיה המבויתת, הכלואה, שאינה יכולה לקחת מזון לעצמה, והאחריות לרווחתה מוטלת עליך. הפסוק הזה כלול בקריאת "שמע", אחת התפילות הנחשבות ביותר בסידור התפילה. הופעת הפסוק בתפילה כה רבת חשיבות כקריאת "שמע" יש בה להעיד על המשמעות הרבה שייחסה מורשת ישראל למתן יחס הוגן לבעלי חיים (קריאת "שמע", הנאמרת בכל בוקר ובכל ערב, לקוחה מספר "דברים", והיא כוללת שלוש פרשיות: שמע ישראל, והיה אם שמוע תשמעו – שם מופיע הפסוק הנדון, ופרשת ציצית). "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה פס' ד). כאשר השור, הרתום למכונת הדיש, רוצה לטעום מן החיטה המונחת לפניו – הנח לו לאכול ממנה, ואל תחסום את פיו כדי למנוע זאת ממנו, על מנת שלא לצערו. "יודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי" (משלי י"ב פס' י). אחת מתכונות הצדיק היא הבנה לנפש הבהמה האילמת אשר תחת חסותו. *סוף דבר?@ לא, ממש לא סוף דבר. הפסוקים והפרשנויות שהובאו לעיל הנם רק טיפות ספורות בים הגדול של התייחסות לבעלי חיים במורשת ישראל. עם זאת, לטעמי, טיפות אלו צלולות דיין לשקף בבירור את נטיית המקורות והמפרשים לדרוש מתן יחס הוגן וזכויות בסיסיות לבעלי חיים.