הקשר שלנו לגן העדן – כלבי התרעה מפני מוות

אורי בקמן. נזכר אורי בקמן. "הם יללו, התרוצצו, לא נרגעו. הסימנים האלו נמשכו יומיים. כאשר אנשי הסגל שאלו אותי מה הכלבים עושים, הסברתי הם מתריעים על מוות. בבוקר היום השלישי, הכלבים נכנסו למוסד, היו חסרי שקט לפרק זמן קצר ולאחר מכן נרגעו. בתשע וחצי יצאתי להפסקה ושאלתי את אנשי הסגל אם קרה משהו. הם אמרו שאחד החולים תלה את עצמו. הוא נכנס למצב של מצוקה רגשית יומיים קודם לכן, כאשר הכלבים הפגינו את הסימנים הנ"ל. "יום קודם לכן, הרופאה סיפרה לי שהיא חושדת בכך שאחד החולים האחרים שלה סובל מנטיה להתאבדות וביקשה ממני לבדוק את המצב," ממשיך בקמן. "הכלבים משכו אולי בכיוון של מסדרון מסויים, ועברו את החולה שהרופאה חששה לשלומו. הם נעמדו ליד קיר, ולא יכלו להמשיך. ההיבט הטוב הוא שיכולתי לשלול את החשש של הרופאה לגבי החולה ההוא, אבל התברר שמאחורי הקיר הזה היה החולה שבאותה העת תכנן להתאבד ולאחר מכן עשה זאת. אילו הייתי מאפשר לכלבים להוביל אותי בלי לכוון אותם, יתכן מאוד שהיו מובילים אותי לאותו חולה." זוהי דוגמה לניסיונות ולמחקרים המדעיים שמתקיימים כעת בכמה מוסדות בישראל, בהשגחת אוניברסיטאות מובילות. המטרה היא להשתמש ביכולת הכלבים להבחין במצבי מצוקה המובילים למוות ובמקרים מסויימים למנוע זאת. הרעיון והעבודה המעשית מגיעים מכיוונו של אחד ממאלפי הכלבים החדשניים ביותר בישראל, שמזה שלושה עשורים עוסק בהכשרת כלבי עזר בקמן קיבל את הכלב הראשון כשהיה בן 6. בגיל 12 הוא עבר קורס מאלפים בהתאחדות הישראלית לכלבנות ולאחר מכן אילף כלבים עבור אנשים פרטיים כתחביב. כשהיה בן 21, עם שחרורו מהצבא, הוא טס לארה,ב כדי ללמוד כיצד לאלף כלבי נחייה לעיוורים ולחרשים, במוסד לכלבי נחייה לעיוורים בניו יורק. שם הוא החל לעבוד בפתרון בעיות התנהגות בכלבים בוגרים – מה שקרוי פסיכולוגיה לכלבים. לאחר מכן פגש את ד"ר דניאל טורטורה, הפסיכולוג הראשון בעולם לכלבים. בקמן עבד תקופה מסויימת בארה"ב ובקנדה ובשנת 1985 חזר לישראל והקים עסק להכשרת כלבי סיוע. לאחר מכן הקים כלבייה, הדריך תלמידים וקיים קורס מאלפים במכון וינגייט. עם זאת, תשוקתו לחידושים מעולם לא שככה. החידוש הראשון היה אילוף כלב נחייה לאדם עיוור ונכה. הכלבה, מגזע לברדור, הייתה מחוברת ברתמה לחגורה של בעליה ובצורה כזאת הובילה אותו. בקמן אילף את כלב הנחייה הראשון לילדה עיוורת בת 10. קודם לכן סירבו לתת כלבי נחייה לילדים בני 16 ומטה, בטענה שילד בגיל זה אינו מסוגל לטפל בכלב. מספר בקמן: "אני טענתי שהבעייה העיקרית שצריך לתת עליה מענה הוא כלב שיוביל את הילדה מחוץ לבית. התברר שהכלב עזר מאוד לילדה והיא דווקא הצליחה לטפל בו היטב." חידוש נוסף היה "כלב משולב" לאדם משותק בארבעת הגפיים, שלא היה אפשר לרתום אליו את הכלב. הכלב פעל ככלב סיוע, עזר לו להרים דברים, לפתוח דלתות ועוד. לאיש נותרה מעט ראייה ולכן לימדו את הכלב ללכת בתוך תחום הראייה שלו וכך האדם היה יכול לעקוב אחרי הצללית של הכלב, שהצליח להבחין בה. כך הכלב לא היה רתום לנכה מחשש שיפיל אותו אם ימשוך חזק מדי ברתמה. המצאה נוספת היה כלב סיוע משולב שעבד עם אדם עיוור וחרש. האדם הזה קיבל את כל הסיוע הדרוש לו מכלב אחד – כלב נחייה, כלב שמיעה וכלב שמביא לו חפצים לפי ברישה. למעשה, כל אחד מהתפקידים האלו דורש כלב עם תכונות שונות ולפיכך קשה למדי להשיג את השילוב של כל הפעולות. "קודם כל חיפשתי כלב שיכול לתפקד ככלב נחייה, כיוון שזהו ההיבט החשוב ביותר. לאחר מכן אני משקיע זמן בהתאמה הכלב, לפעמים נגד התכונות המולדות שלו, לעבודה ככלב שמיעה וכלב סיוע," מסביר בקמן. בין היתר, בקמן אילף את כלבי הסוכרת הראשונים בעולם. גם כלבים אלו יש לבחור היטב ולאחר מכן לאמן. כיום הוא עובד על שני חידושים נוספים שנחקרו בצורה מדעית וממתינים לפרסום בכתבי עת מדעיים. באשר לגזעים שבהם הוא משתמש, בקמן מסביר: "ידוע לי שיש כמה גזעים המסוגלים לבצע את העבודה, אבל כיוון שעבדתי עם כלבי גולדן רטריבר ככלבי סוכרת ואפילפסיה, אני עובד היום עם הגזע הזה. עם זאת, אני מתכנן להוסיף בהמשיך גזעים אחרים. "הסיבה שבגללה התחלתי לעבוד עם גולדנים היא שלעבודת אפילפסיה וסוכרת הכלב חייב להיות רך וילדותי, וגולדנים הם אפילו תינוקיים באופיים. הסיבה שבגללה אני זקוק לכלבים רכים וילדותיים היא כיוון שאחד מחברי הלהקה מפגין חולשה מעת לעת, העלולה לגרום לכלב שאינו די רך לתפוס פיקוד ואולי לפתח תוקפנות דומיננטית. כיוון שהם מוצלחים מאוד, אין לי סיבה בשלב הזה, בזמן שאני עוד חוקר את הנושא, להחליף גזע." ואולם, בקמן אינו מרוצה לחלוטין לנוכח המצב בגזע. "מרבית הגולדנים כיום אינם הכלבים הטבעיים שפעם היו," הוא מציין. "אני מחשף כלבים טבעיים יחסית ולכן אני לא מעוניין בכלבי תערוכה, ואילו כלבים אחרים שמסוגלים להביא חפצים ואוהבים לשחק מתאימים לי יותר. בין היתר, אני מתכוון להתחיל בגידול משלי. היבט חשוב בעבודתו של בקמן הוא בחינת הפוטנציאל הטמון בכלבים. הוא מבצע מבדקים לגורים בגיל 24 שעות, אחרי שהגור יוצא מההלם של הלידה. לאחר מכן בגיל 3 ימים, 10 ימים, 6 שבועות וחודשיים, ורק בשלב זה הוא בוחר סופית. המבדקים פותחו בידי מאלף בריטי, לאחר מכן שוכללו בידי יאן ניבור הגרמני, ואילו בקמן הוסיף לזה זוויות משלו בהתאם לצרכיו. "הכלב חייב להיות מודע לכך שהנוהג שלו הוא אלפא מוחלט," הוא מסביר. "אני משתמש בתערובת של חיזוקים חיוביים עם שיטות עבודה מסורתיות יותר. אני לא יכול להרחיב על כך כיוון שזהו סוד מסחרי. הכלבים מוכנים לעבודה בסביבות גיל 8 חודשים." כלבי התרעה בפני מוות מיועדים למוסדות כגון הצבא, בתי חולים לחולי נפש, בתי סוהר וכו'. הכלבים יהיו מסוגלים להתריע מפני מצבי מוות קרבים במגוון מצבים. כיום יש לבקמן שתי כלבות גולדן ("חיפשתי רכות וילדותיות"), אחיות, כמעט בנות 3. המגדלת היא סטונדטית שרצתה שהן יצליחו ולפיכך גידלה אותן בדיוק לפי הוראותיו. ב-5 שבועות הן כבר היו נקיות בבית, למשל. בובי ובמבי הן כלבות גולדן בהירות, רכות וידידותיות ביותר, לא מזיקות לזבוב. "הן גדלו בבית שלי, אבל כיום נמצאות בכלבייה, " מוסיף המאמן. "הן מסוגלות לעבוד יום שלם בלי להתעייף. אני בעצם צריך להגביל כל משמרת ל-8 שעות, עם רבע שעה הפסקה כל שעה. לדעתי, ההפסקה דרושה לנוהג יותר מאשר לכלב." כאשר הוא נזכר באירועים שהובילו לכך שבחן את רעיון כלבי התרעה בפני מוות, בקמן נזכר באירוע שקרה לפני כמעט 20 שנה: "ב-1995 נתתי לילדה נכה עם שיתוף מוחי גור לברדור. הגור שינה את חיי הילדה. שנה לאחר שקיבלה את הכלב, בשעה שבע בבוקר, הילדה מתה מדום לב. במשך 12 השעות שקדמו לכך הכלבה השתוללה מאוד ובני המשפחה לא הבינו מה קורה. לאחר מכן קישרנו בין הדברים. "הפעם השנייה שהבנתי שכלב מסוגל להתריע על מוות אצל בני אדם הייתה אצל ילדה עם סרטן שרכשה דרכי גור מלטז .הילדה הייתה בת 10 כשקיבלה את הגור ומתה כ-10 חודשים לאחר מכן. כמה שעות לפני מותה הכלב הפגין חוסר מנוחה רב, וכאשר גססה, הכלב נשכב לידה כאילו הוא משותק. "מקרה שלישי היה של אישה עם סרטן, שמתה בבית החולים, ובשעת מותה הכלב עמד ליד מיטתה בבית ויילל. "לדעתי סימני ההתרעה האלו אינם קשורים בשפת גוף או בריח," טוען בקמן, "כיוון שהתרעות מפני מוות ניתנו גם במרחק רב למדי מאדם. כיום הסתיים מחקר מדעי על עבודה זו ובקרוב יפורסם על כך מאמר מדעי."