התנהגות אימפולסיבית וחוסר יכולת לשלוט על דחפים מתבטאת גם בהתנהגויות שאינן תוקפניות, וחשוב לזהות את כלל התנהגויות אלה כקטגוריה בפני עצמה, על מנת לבנות תכנית טיפול לבעלי חיים הסובלים מליקוי זה.
במסגרת סקאלות שונות לבדיקת אופי או אישיות (תכונות התנהגות שהינן עקביות אצל בעל החיים לאורך זמן), פותח באוניברסיטת לינקולן בבריטניה כלי למדידת אימפולסיביות אצל כלבים, הסוקר שתי רמות של שליטה על דחפים.
האחת, מתייחסת ליכולת ויסות ההתנהגות. והשניה, רחבה יותר ומתייחסת לסף תגובה תוקפנית, התייחסות לגירויים חדשים ורמת תגובתיות כללית.
בבני אדם, הערכת מידת האימפולסיביות מתבססת על שני כיווני בדיקה כלליים:
- היכולת לדחות סיפוקים (כגון היכולת לעבור ליד עוגת שוקולד מפתה מבלי לטעום ממנה).
- היכולת לדחות או לדכא התנהגות רצונית מסוימת בתגובה לגירויים סביבתיים. (למשל היכולת להמשיך ולדבר בנימוס אל מישהו שמרגיז אתכם מאד).
מבחינה פיזיולוגית, התנהגות אימפולסיבית קשורה אל המערכת הסרוטונרגית. ובמידה מסוימת, גם אל המערכת הדופמינרגית במוח.
רמות נמוכות יחסית של סרוטונין (5-HT) ושל תוצר הפירוק שלו (5-HIAA) זוהו אצל אנשים שהפגינו אלימות אימפולסיבית (לעומת אנשים שתכננו פעולות אלימות באופן "קר"). וכן, אצל בני אדם ובעלי חיים הנוטים להתנהגות של נטילת סיכונים ולהתנהגות אימפולסיבית במצבים חברתיים.
הנוירוטרנסמיטר דופאמין קשור לתחושות עונג וסיפוק, ורמות נמוכות שלו נמצאו אף הן במתאם חיובי להתנהגות אימפולסיבית.
ממחקר נוסף בנושא זה, שבוצע באוניב' לינקולן, עולה כי קיים מתאם חיובי בין הערכת הבעלים בנוגע לרמת האימפולסיביות של כלבם, לבין תוצאות המבחנים האובייקטיביים בהיבט זה, שבדקו יכולת דחיית סיפוקים ויכולת עיכוב תגובה כלפי גירויים סביבתיים.
כמו כן קיים מתאם חיובי בין התנהגות אימפולסיביות אצל הכלבים, לבין רמות סרוטונין ודופאמין נמוכות בשתן. באופן מפתיע, לא נמצא כל קשר בין רמת האילוף שעברו הכלבים לבין מידת האימפולסיביות שלהם.
מה החשיבות במדד הזה?
החשיבות שבמדד זה, הנקרא DIAS, היא ביכולת לאתר כלבים הסובלים מליקוי זה לצורך מניעה (התערבות מוקדמת) וטיפול בבעיות התנהגות ע"י התייחסות נכונה למרכיב האימפולסיביות בבעיות אלה, וכן כאמצעי סינון והתאמה לכלבים המיועדים לעבודות שונות.
הטיפול באותם כלבים הסובלים מהתנהגות אימפולסיבית (ולעיתים קרובות גם הם הסובלים מההתנהגות ולא רק בעליהם) כולל טיפול התנהגותי המיועד לתרגל דחיית סיפוקים, רגיעה ואי-תגובה באופן הדרגתי ומבוקר.
עם זאת, במקרים קשים יותר, יהיה צורך בהתערבות תרופתית בנוסף לתהליך ההתנהגותי, במטרה להעלות רמות סרוטונין במוחם של כלבים אלה, ולאפשר להם לתפקד בצורה נורמאלית ככל האפשר. במקרים אלה, קיימת חשיבות להתערבות מוקדמת, כל עוד מוחו של הכלב עדיין מתפתח ויכולת ההשתנות שלו גמישה.
ד"ר נועה הראל
מרפאת התנהגות וטרינרית