מקורו של הכלב היה נתון בסימן שאלה תקופה ארוכה מאד. היו חוקרים שסברו כי מקורו בתן הזהוב, ואחרים סברו כי מקורו בזאב. כיום, בעקבות מחקרים התנהגותיים ואנטומיים, וכן מעדויות מתחום הביולוגיה המולקולארית, מוסכם כי אביו הקדמון של הכלב היה הזאב.
עדויות ארכיאולוגיות עתיקות מאד לקשר אדם-זאב/ כלב– בין 150,000 – 400,000 שנים, נמצאו בסין, בבריטניה ובצרפת. סביר כי אזורי המחיה והציד של שני המינים חפפו במידה רבה, וברוב הפעמים היוו הזאבים ציד לאנשי המערות. בכל זאת, נוצרה קירבה בדרך כלשהי. האם האדם הקדמון בחר לעצמו גורי זאבים חברותיים יחסית, חס על חייהם ואיפשר להם לחיות לצידו? האם נתיב הביות היה שונה? זואולוגים ממדינות שונות ניסו, ומנסים עדיין, לענות על השאלה.
נצעד קדימה עשרות (או אף מאות?) אלפי שנים, לתקופה המזוליתית. בתקופה זו, שלפני 8,000- 14,000 נראים שלדים של זאבים/ כלביים בקרבת שלדי אדם. בישראל, בעין מלחה, התגלה שלד של אישה קשישה שלצידה קבור גור כלבים, ידה של האישה על חזהו של הגור – דבר המעיד, כנראה, על קרבה רגשית ששררה בין השניים. באתרים המזוליתיים, שלדי הזאבים שונים באופן מהותי מאבותיהם הקדמונים יותר. כאן ניתן לזהות לסתות קצרות ומעוגלות יותר, גולגלות קטנות יחסית לאלה של הזאבים הקדמונים, ועצמות כף רגל ואצבעות דקות ועדינות יותר מאלה של הזאבים. שינויים נוספים שניתן להבחין בהם כוללים שיניים קטנות יותר, אברי שמע קטנים יותר בתוך הגולגולת, ועיניים הפונות קדימה, במקום לצדדים (כפי שקיים בזאבים).
מבנה שלד זה מתאים יותר לכלב מאשר לזאב. אם כן, הממצאים הארכיאולוגיים והביולוגיים מצביעים על תהליך ביות שחל על פני מספר עשרות-אלפי שנים – תהליך מהיר מאד בקנה מידה אבולוציוני. כיצד אירע התהליך?
התיאוריה השלטת בתחום זה עד לפני כעשור היתה תיאוריית הסלקציה המלאכותית, הנקראת בשם החיבה "תיאוריית פינוקיו", על שם בובת העץ שבכוח הרצון והאהבה של יוצרה, הנגר הקשיש, הפכה לילד אמיתי. על פי תיאוריה זו, בני האדם שחיו לאחר עידן הקרח האחרון (דהיינו לפני כ- 15,000 שנים) החלו לבחור לעצמם גורי זאבים מסוימים – חברותיים יותר? פחדנים פחות? תוקפניים פחות מאחרים?
גורים אלה קיבלו חסות, כלומר – חסו על חייהם ואפשרו להם להיזון משיירים שהותירו בני האדם. את אותם הגורים אילפו, ועם הגעתם לבגרות מינית, הרביעו אותם עם זאבים דומים באופיים. בהדרגה – על פני עשרות-אלפי שנים, הפכו הזאבים חברותיים יותר ויותר, ובמקביל קיבלו גם תכונות כלביות נוספות, המוכרות כיום ואינן קיימות אצל זאבים: צבעי פרווה שונים, זנב מעוגל כלפי מעלה, אוזניים שמוטות, מחזור-יחום דו-שנתי, נבחנות, יכולת למידה ואילוף מוגברות ורצון לחיות לצד האדם.
ואולם, בתיאוריה זו קיימות מספר בעיות בסיסיות המפחיתות מסבירותה.
ראשית, גורי זאבים מסוגלים להסתגל אל חברת בני-אדם רק בחשיפה המתרחשת עד גיל 19 יום. בגיל זה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד על אופיו של הגור.
שנית, כדי לביית חיית בר למטרת הגנה, ציד או מטרה כלשהי אחרת, נדרשת מידה רבה של מאמץ, ואף כלים – משוכללים יחסית – לריסון וכליאה של אותם בעלי-חיים. כלים אלה בוודאי שלא היו קיימים בתקופות שלפני 150,000 שנה, אך גם לא בתקופה המזוליתית. בהמשך, יש להחזיק באותם זאבים עד להגעתם לגיל הרביה, כלומר גיל שנתיים, ולאחר מכן לקבוע עבורם זיווגים מתוכננים – משימה כמעט בלתי אפשרית, כפי שהעידו סטודנטים לזואולוגיה בהונגריה, שהשתתפו בניסוי בו התבקשו לגדל גורי זאבים מגיל שבועיים ו"לביית" אותם ככל האפשר. בניסוי זה, עד הגעתם של הגורים לגיל 6 חדשים התפתח אופיים הפראי במלואו, ולא ניתן היה לקשור אותם אל חברת בני האדם או לאלף אותם.
שלישית, כל התהליך המורכב והמייגע, דרש מטרה אצל בני האדם. המחשבה היתה כי הזאבים נבחרו לביות בהיותם מתאימים להגברת סיכויי ההישרדות של בני האדם. ואולם, אותן תכונות כלביות החשובות כל-כך להישרדותן של חברות אנושיות רבות – הסיוע לאדם בציד, השמירה והרתעת הפולשים – כלל אינן קיימות אצל הזאבים, ולכן לא ניתן היה "לבחור" את הזאבים המתאימים לכך, ומעבר לזאת – לא ניתן היה אף לדעת על קיומן של תכונות אלה! הנבחנות אינה קיימת אצל זאבים, והם גרועים בלמידת פקודות ושיתוף פעולה עם בני אדם – אף בהשוואה עם חיות בר אחרות כגון אריות וטיגריסים.
הביולוג האמריקאי ד"ר ריימונד קופינג'ר מציע תיאוריה חלופית המתארת את תהליך הביות מכיוון הפוך. על פי תיאוריה זו, תהליך ההתקרבות חל מכיוונם של הזאבים דווקא, בדרך של סלקציה טבעית ולא מלאכותית, לפחות בתחילתו.
הרמז הראשון לסבירותו הגבוהה של תהליך זה נעוץ באופיה של התקופה המזוליתית, זו שלפני 8,000-14,000 שנים. כפי שציינתי בפסקה קודמת, השרידים הקבורים בסמיכות לשלדי אדם מתקופות אלה הם של בעלי חיים המזכירים כלבים יותר מאשר זאבים. תקופה זו התאפיינה, אצל האדם הקדמון, במעבר מנוודות, מהיותו צייד-מלקט, לחיים במושבות קבע.
מטבע הדברים, כוללות מושבות קבע מצבורים משמעותיים של אשפה – שיירי בשר ועצמות, גרעינים, ירקות ופירות רקובים וכן הפרשות אנושיות. מחד, שיירים אלה היו בעלי ערך עבור הזאבים ומשכו אותם, ומאידך נמצאו במקום מסוכן ומרתיע – קרבת בני האדם.
לטענתו של קופינג'ר – הזאבים שהצליחו ליהנות ממצבורי האשפה היו, כמובן, אותם זאבים שנרתעו פחות מאחרים מהתקרבות אל מושבות האדם. זאבים אלה בזבזו פחות משאבי אנרגיה מבני מינם האחרים במנוסה מגל האשפה עם כל בהלה – אנרגיה שהושקעה, במקום זאת, בגידול צאצאים – "פחדנים" פחות אף הם.
אם כן, תהליך הביות הונע מלחץ סלקטיבי בכיוון אחד, והוא: רתיעה מינימאלית מבני האדם. חלקם של השינויים הנלווים בהתנהגותם וצורתם של הזאבים שהפכו לכלבים הינו משני להתאמה ישירה לתנאי מחיה של נבירה באשפה – שינויים הכוללים הקטנת מימדי הגולגולת, המוח, הלסת והשיניים וההסתגלות לחיים לצד בני האדם. שינויים אחרים כגון נבחנות, בגרות מינית בגיל 6 חדשים לנקבות (במקום שנתיים) או שמיטת האוזניים כפי הנראה אינם קשורים ישירות לתהליך אלא מהווים ביטוי לתאחיזה גנטית של תכונות מסוימות זו בזו (כלומר – תכונות מסוימות נמצאות בסמיכות זו לזו על כרומוזום מסוים, והשינוי באחת גורר בהכרח שינוי גם באחרת).
התפתחותם של גזעי כלבים
נקפוץ קדימה מספר אלפי שנים נוספות. שלדי הכלבים שנמצאו באתרים הארכיאולוגיים ברחבי העולם היו מגוונים בגודלם, אך עם זאת הופעתם של גזעי כלבים ברורים היתה רק לפני כ- 3,000-4,000 שנים. בתקופה זו היה מספר מצומצם של גזעים שכללו כלבי רוח, שנראו לראשונה במצרים ובמערב אסיה; כלבים מגזעים דמויי מאסטיף, כלבי ציד וכלבי שמירה באירופה. עד תקופת האימפריה הרומית הופיעו רוב טיפוסי הגזעים הקיימים כיום, אך המגוון העצום (בין 200-400 גזעי כלבים) הקיים כיום התפתח ב- 150 השנים האחרונות כתוצאה של סלקציה מלאכותית והכלאה בין גזעים קיימים.
בכל המקרים, הטיפוח של תכונות התנהגותיות ויכולות ביצוע שונות לשם פיתוח גזעי עבודה שונים, גרר בעקבותיו שינוי חזותי של הכלב. כך, לדוגמא, התפתחו כלבי הרוח. כלבים אלה נבחרו למרדף אחר ציד, בהסתמך על חוש הראיה. אותם כלבים שהצטיינו בתכונות אלה, היו מטבעם גם קלי משקל, ארוכי רגליים ובעלי עיניים הממוקמות בקדמת הגולגולת לצורך ראייה תלת-מימדית טובה ומיקוד המרדף אחר חיית הבר.
במקרים מסוימים, כמו זה של כלבי הרוח, השינוי היה דרמטי והמראה של אותם כלבים מבדיל אותם באופן חד משמעי מכלבים אחרים. במקרים אחרים, כמו זה של כלבי ההאסקי באלסקה, הגדרת הגזע נובעת מאיכות הביצועים של הכלב, וכלבים עשויים להיות בעלי מראה שונה למדי זה מזה, ועדיין להיות מוגדרים כ"האסקי" (שימו לב: הגדרות אלה משמשות את מגדלי הכלבים העובדים, ובוודאי שאינו נכון אצל מועדון המגדלים של כלבי ההאסקי בהתאחדות הכלבנות האמריקאית – ה- American Kennel Club המגדירה את הגזע על פי מראו החיצוני בלבד!)
כלב זה מוגדר במושגי עבודה (גרירת מזחלות) כהאסקי. כך נראה האסקי עפ"י הגדרת מועדון הגזע
צילום: יגאל פרדו
מאידך, קיימת מגמה הפוכה של טיפוח גזעים למראה ייחודי – טיפוח שגרר בעקבותיו גם תכונות התנהגותיות מסוימות. בעבר הרחוק, פותחו כלבי הפקינז בסין למראה הדומה לאריות מיניאטוריים, סמלו של הבודהיזם. כלבי שעשועים רבים אחרים טופחו למראה "גורי" של ראש גדול יחסית לגוף, עיניים גדולות ולסת מקוצרת. תחביב זה, של פיתוח גזעים חדשים, התפתח מאד לפני כ- 150 שנים לצרכי שעשועים ולא לצרכי עבודה. הגזעים החדשים התקבלו מתוך הכלאות בין גזעים קיימים (מנהג הקיים גם כיום, ראה גזע ה"LABRADOODLE = LABRADOR x POODLE ואחרים), וכן מתוך בחירת מוטנטים שנשאו תכונות רצויות מבחינת מפתחי הגזע – כך התקבלו כלבי תחש בעלי רגליים קצרות יותר ויותר, או כלבי באסט בעלי אוזניים ארוכות יותר ויותר עם השנים.
עם הזמן, נוצרו מועדוני גזע שקבעו סטנדרטים למראה החיצוני (אך גם לאופיו והתנהגותו) של כל גזע. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הסטנדרטים משתנים עם השנים, וכך קורה שתכונות קיצוניות יותר ויותר (ראו אורך אוזניים ורגליים אך גם אורך השיער בפקינז, עיוות העפעפיים בסן-ברנרד ועוד) מתקבעות כסטנדרט.
בגזעים מסוימים כגון הרידג'בק הרודזי, תקן הגזע הוא ליקוי אנטומי העובר בתורשה. בגזע זה, פס השיער הגדל בכיוון ההפוך הוא ביטוי חיצוני לליקוי במבנה עמוד השדרה – SPINA BIFIDA – אשר אצל חלק מבני הגזע אף מתבטא בבעיות עצביות. מגדלים בארצות כגון בריטניה אף ימיתו גורי רידג'בק רודזי שנולדו נורמאליים, כלומר ללא פס השיער ההפוך, כיוון שאינם עומדים בתקן הגזע (!!!)
בימינו, אנשים מאמצים כלבים ככלבי מחמד, או ככלבי עבודה. כלבי העבודה נבחרים מתוך "קוים" השונים מכלבי המחמד בכל גזע, עקב בחירתם למטרות שונות: מראה/ אופי לעומת יכולות עבודה.
בכלבי המחמד קיימות "אופנות" המשתנות בתקופות חולפות – ואלה מתבטאות היטב גם בארצנו. במקרים רבים, אנשים בוחרים לאמץ כלב מגזע מסוים על פי מראהו בלבד. שיקול זה מתעלם מהיבטים חשובים כגון אופיו של הכלב, צרכיו הפיזיים והמנטאליים ושאלת ההתאמה בין המשפחה לבין הכלב – היבטים המשחקים תפקיד מהותי במערכת היחסים אדם-חיה לאורך כל הדרך המשותפת.
כלבי בית מגיעים, בישראל, ממקורות שונים הכוללים בתי גידול, עמותות, מסירות פרטיות והצלה מהרחוב. הכלבים הם גזעיים או מעורבים, גורים, צעירים ובוגרים ועשויים להגיע מרקע התנהגותי שונה – מכלבים שגדלו עם אמם ועם שגר אחיהם, ועד ליתומים.
להלן מספר נקודות מנחות לשיקולים המהותיים בתהליך בחירת כלב:
מערכת השיקולים כוללת היבטים התנהגותיים, שיקולי בריאות והתאמה בין הכלב לבין בעליו. ככלל, לפני אימוץ כלב, התייעצו עם צוות המרפאה הוטרינרית לגבי הדרישות הבסיסיות לגידול כלב – גור או בוגר; בררו אם אתם מסוגלים ומעוניינים למלא את צרכיו הבסיסיים – הן הפיזיים והן ההתנהגותיים של הכלב, לפני קבלת המחויבות.
השיקולים ההתנהגותיים כוללים:
1. גזע – לגזעים שונים דפוסי התנהגות מוכרים – רובם דפוסי התנהגות שטופחו בגזע במשך השנים. גזעי עבודה טופחו למשימות מסוימות, והנטייה לבצע עבודות אלה טבועה בהם. למעשה, קיים צורך פיזי אצל אותם כלבים לביצוע "עבודות" אלה, וכאשר אין מספקים להם הזדמנויות לכך, עלולות להתפתח כתוצאה מכך בעיות התנהגות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא הבורדר-קולי, שטופח לאיגוף כבשים והכוונתן. הנטייה לעקוב ולרדוף אחר חפצים נעים קיימת בכל בורדר קולי, גם באלה שלא למדו את העבודה. אותם כלבים החיים בבתים ולא בשדה עם העדר, מוצאים את עצמם בחיפוש אחר אובייקטים ל"רעייה", ולעיתים מוצאים אובייקטים בלתי מתאימים (הילדים בבית, כלבים בגינת הכלבים, ציפורים ועוד). מסיבה זו, רצוי לברר ולהכיר לעומק את אופיו וצרכיו של הגזע, על מנת לדעת מראש אם אתם מסוגלים לספק צרכים אלה, והאם כלב זה מתאים לכם. מעבר לכך, גזעים מסוימים מתאימים יותר מאחרים לגידול בבית עם ילדים, גזעים אחרים הם אנרגטיים מאד ודורשים רמה גבוהה של פעילות גופנית שוטפת – עובדה שרבים מתעלמים ממנה בבחירת כלב כגון ויימרנר, לצערם של שני הצדדים בשלב מאוחר יותר.
2. גיל – ישנם יתרונות וחסרונות בגידול גור, וכנ"ל בגידול כלב בוגר. היתרונות בגידול גור, בפרט אם הוא מגיע ממגדל או מהמלטה פרטית, כוללים היכרות עם האם ולעיתים גם עם האב – מידע חשוב על אופיים העשוי לעבור בתורשה אל הגורים; היכרות עם התנאים בהם גדל הגור (האם עבר סוציאליזציה לאנשים ולכלבים, האם נמסר בגיל הנכון – סביבות 7 שבועות, האם טופל היטב). גידול גור מאפשר לכם לעצב חלקים משמעותיים מאופיו ולהשפיע על התנהגותו מגיל צעיר דרך לימוד בדרכים שונות. מאידך, גידול גור הוא מטלה לא קלה הדורשת השקעת זמן ותשומת לב – ואינו מתאים לכל אחד.
3. מין – לזכרים ונקבות הבדלי אופי מסוימים, בפרט אם אינם מעוקרים או מסורסים. חשוב להכיר בנטייתם של זכרים לשוטט ולהיות תוקפניים יותר אל בני מינם. כאשר בוחרים נקבה, חשוב להחליט בשלב מוקדם אם מעוניינים להרביע אותה (ובמקרה כזה לנהוג באחריות ולדאוג לבתים לגורים), או לעקר – ובמקרה כזה עדיף עוד לפני היחום הראשון, מסיבות בריאותיות והתנהגותיות.
4. אופי – בגורים, ניתן להעריך התפתחות אופי רק במקרים קיצוניים, ולא ברוב מקרי הביניים, כלומר – גורים פחדניים באופן קיצוני או אסרטיביים באופן קיצוני, יגדלו בסבירות גבוהה להיות כלבים בעלי אופי כזה. מעבר לכך, קשה להעריך מראש את אופיו של הבוגר על פי התנהגותו כגור. הדבר נכון גם לגבי כלבים הנמצאים בכלביות, כאשר מנסים להעריך את אופיים על פי התנהגותם בנקודת זמן אחת בכלביה.
שיקולי הבריאות נוגעים הן לכלב והן לבני האדם: לפני בחירת כלב גזעי, מומלץ לברר מראש האם קיימות דרישות רפואיות מיוחדות לגזע, מהם הליקויים או המחלות הנפוצים יותר בגזע. במקרים בהם מישהו מבני הבית אלרגי לשיער בעלי-חיים, ההמלצה היא על כלבים שאינם משירים שיער או משירים מעט יחסית. (פודל, (Cairn Terrier
מחקרים שונים מצביעים על כך שכלבים הזוכים לטיפול וטרינרי בסיסי ועוברים תהליך אילוף בסיסי סמוך לאימוצם, סיכוייהם להישאר בביתם המאמץ גבוהים משמעותית מאלה שאינם זוכים לכך. הסיבות לכך כוללות את העובדה כי הן בביקור במרפאה הוטרינרית והן בתהליך האילוף, מקבלים הבעלים הסברים מקיפים בנוגע לשמירה על בריאותו של הכלב, לומדים לפתח ציפיות מציאותיות ממערכת היחסים עם הכלב ולנהל את אותה מערכת יחסים בדרך המיטיבה עם שני הצדדים דרך תקשורת נכונה.
