מקור חובתן של העיריות לעקר/לסרס את חתולי רחוב

רשויות מוניציפאליות רבות מתנערות מאחריות, ולא דואגות לעקר ולסרס את חתולי הרחוב כלל או לא באופן מספק. לצידן ישנן מספר רשויות, אשר לקחו את הנושא ברצינות רבה. הן הקצו לכך תקציבים מכובדים, והן עובדות באופן שיטתי וסדור. אין ספק, שמאמציהן ישאו פרי בעתיד הלא רחוק. לעיריות מחלקות שונות, ביניהן מחלקה וטרינרית אשר אמונה על בריאות הציבור – מחד גיסא, ועל רווחתם של בעלי חיים (ובכלל זאת חתולי הרחוב שבשטחן), בעיקר באמצעות אכיפת חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד – 1994 ( להלן "חוק צער בעלי חיים" או "החוק") והתקנות שהותקנו מכוחו – מאידך גיסא. גם חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים) התשס"ח – 2008 מסמיך את פקחי הרשויות המקומיות לאכוף את חוק צער בעלי חיים, ובכך נותן תוקף משנה לחובתה של הרשות לאכיפת החוק. למרות שאין חוק המחייב רשויות מקומיות לעקר ולסרס חתולי הפקר, חובה זו משתמעת מעצם החלת החוק ותקנותיו על הרשות. האחרונים יוצרים זיקה ברורה, ואף כאמור מחייבים את העירייה לדאוג לרווחתם ושלומם של בעלי החיים המצויים בתחומה; על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחתולים אשר אינם נמצאים בבעלותו של איש, המתגוררים בשטחים השייכים לרשות הכלל,עליהם אחראית העירייה/ המועצה. יתר על כן, על העירייה מוטלות חובות שונות כלפי האזרח, ביניהן לשמור על תקינות שוטפת של החיים במרחב העירוני ולהסדיר את ענייניה של העיר. סעיף 249 (29) לפקודת העיריות מסמיך את העירייה לעשות כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו, וסעיף 242 (1) לפקודה מטיל על העירייה חובה לנקוט אמצעים להסרת כל מטרד או לפעול למניעתו. אינני סבורה שחתולי רחוב מהווים מטרד, נהפוך הוא (ותשאלו ראשי ערים שפעלו להשמדתם השיטתית ולאחר מעשה נצטרכו "לייבא" חתולים מבחוץ כדי להתגבר על מכת העכברים, העכברושים והנחשים ששטפה את העיר, על כל המשתמע מכך- ראו מאמרו של ד"ר רפי קישון בנושא זה משנת 2002 שפורסם באתר). ואולם, יש אנשים המאכילים את חתולי הרחוב באופן אשר יוצר מטרד (ראו מאמר ראשון בטרילוגיה העוסק בנושא האכלת חתולי הרחוב), וישנם הסבורים שחתולי הרחוב מהווים מטרד, ולכן, גם מהטעם הזה על העירייה מוטלת החובה לפעול לדילולם הפאסיבי באמצעות סבסוד וביצוע בפועל של עיקורים וסירוסים. נוסף על כך "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב" או בשמו המלא "הנחיות ביניים לטיפול בחתולי רחוב" (משנת 2008), שהוזכר בהרחבה בכתבה השניה מתוך טרילוגיית הכתבות, מסמיך את הוטרינר הרשותי לטפל במטרדים הנובעים מחתולי רחוב (החל מסיכון בריאותי מוכח ועד גרימת מטרדי רעש וריח). קיומו של הנוהל נותן תוקף משנה לתפיסה, לפיה חובת העיקור והסירוס הינה חלק מסמכותה של הרשות לטפל בחתולי הפקר, שהרי התרבות בלתי מבוקרת של חתולים הינה חלק אינטגראלי מה"בעיה" לאורה נכתב הנוהל הנ"ל. ברור שעיקור וסירוס ("דילול פאסיבי") עדיפים עשרות מונים, בכל פן שהוא, על "דילול אקטיבי" שנעשה בדיעבד ע"י העירייה, קרי: המתה והעברת חתולים ממקומם לאחר התרבותם. בכל מקרה, ברור שהנטל הכספי, כמו גם המבצעי, הנדרש לשם עיקורן של חתולות הרחובות וסירוסם של חתולי הרחוב, לא יכול ולא צריך ליפול על עמותות, שקמו, למרבה האירוניה, בשל אוזלת היד של הרשויות בטיפול ושמירה על האינטרסים של בעלי החיים (עמותות אלו ממילא אינן מתוקצבות כראוי ומצויות על כרעי תרנגולת), וודאי שלא על חסדיהם של תושבים, אשר במקרים רבים מעדיפים להאכיל, לעקר/לסרס חתולים במקום לקנות בכסף הזה מזון ראוי ותרופות לעצמם; אבל זה מה שקורה הלכה למעשה, כאשר העירייה לא לוקחת אחריות על בעלי החיים, החיים ברחובותיה. כיום, משרד החקלאות מקציב מכח חוק צער בעלי חיים, בכל שנה, ארבעה וחצי מיליון ש"ח לרשויות השונות בארץ, לשם ביצוע עיקורים וסירוסים (סעיף 14א' לחוק צער בעלי חיים). בכל שנה המשרד מוציא נוהל, ובו הוא קובע את הקריטריונים לחלוקת התקציב הנ"ל בין הרשויות. בנוהל שיצא בתחילת שנת 2012 נקבע, שהתקציב של משרד החקלאות ינתן למימון ביצוע מחצית ממספר הניתוחים המינימאלי על פי ההתחייבות שניתנה ע"י הרשות, ובקיצור נמרץ – שקל של משרד החקלאות למול כל שקל אותו מקצה העיר לעיקורים וסירוסים. למיטב ידיעתי, ישנן עיריות או מועצות אשר אף אינן טורחות להגיש בקשה לתמיכה כנ"ל ממשרד החקלאות. אני סבורה, שעובדה זו מוכיחה, שהטיעונים התקציביים אותן מעלות אותן עיריות (ובפרט ה"אמידות" מביניהן) השכם והערב, שעה שהן מתבקשות לבצע עיקורים וסירוסים, הינם בבחינת "עלה תאנה". העדר הגשת הבקשה חושפת את העובדה, שהיעדר הטיפול השוטף בעניין נובע מתוך זלזול ושימת הנושא בתחתית סדר העדיפויות, תוך מתן משקל פחות מדי לאינטרסים של בעלי החיים, ואף של עמותות ובני האדם, שנאלצים לעשות את מה שהעירייה לא עושה בפועל. לדוגמא, עיריית חיפה, שתקציבה השנתי לשנת 2012 עומד על סך כולל של 2.9 מיליארד ש"ח, הקציבה בשנת 2012 סך של 65,000 ש"ח בלבד לביצוע עיקורים וסירוסים בחתולי רחוב. יודגש כי הסכום הנ"ל מהווה 0.002 מתקציבה של העירייה, ו-1.95% מתקציבה של המחלקה הוטרינרית בעירייה. סכום זה מתגמד אף יותר, הן לנוכח העובדה שבשנת 2010, בזמן שתקציבה השנתי של העיר עמד על סך כולל של 1.9 מיליארד ₪, הוקצו 100,000 ש"ח לשם ביצוע עיקורים וסירוסים, והן לאור העובדה, שתקציב הגינון בעיר עומד על 38 מיליון שקלים; ועל כך נאמר – לעג לרש. בסכום הנ"ל (65,000 ש"ח) ביצעה העירייה עד לחודש מאי 2012, 167 עיקורים וסירוסים בלבד (בחיפה קיימים עשרות אלפי חתולי רחוב). לא צריך להיות מתמטיקאי דגול כדי להבין, שמספר הניתוחים הזעום אינו אפקטיבי, ונעשה לשם מס שפתיים ותו לאו. (נתונים סטטיסטיים נאספו באמצעות מאירה בן-עזרא מקבוצת "הלובי למען חתולי חיפה"). עיריית חיפה לא רק שאינה פועלת למיגור התפשטותם של חתולי רחוב, אלא אף דואגת להנציח את המצב. כל מי שמסתובב בחיפה בימים אלו יוכל לראות שלט חוצות, הקורא להגיע בחג הסוכות למסיבת רחוב בעיר התחתית, כשלצד הכיתוב מופיעה דמות ענק של חתול אשפתות במצב עגום. אם המצב לא היה כל כך עצוב, האירוניה שבדבר היתה מצחיקה. סיור בשכונות הדר, שפרינצק והעיר התחתית יגלה תמונה קשה מאוד של חתולי רחוב רזים, המשוועים למזון, אשר חלקם הנרחב נמצא במצב אקוטי וזקוק לטיפול רפואי. לא שבכרמל למעלה העירייה טורחת לעקר ולסרס – פשוט שם חיה אוכלוסיה ממעמד סוציו-אקונומי יותר גבוה, אשר יכולה להרשות לעצמה להאכיל את חתולי הרחוב במזון מאיכות גבוהה יותר ולשאת בעלויות העיקור והסירוס. גם במקרה זה צריך לדעת באיזה צד של העיר להיוולד. בתוך מחדל מתמשך זה, ולאחר שנים רבות בהן פניות חוזרות ונשנות לעיריית חיפה העלו חרס, קמה בחודשים האחרונים קבוצה הקרויה "הלובי למען חתולי חיפה" (ניתן למצוא אותם בפייסבוק) קבוצה זו מונה כ 200 אזרחים לערך (ועוד היד נטויה), ודרישתה מתמצת בכך שעיריית חיפה תתחיל לסרס ולעקר (והפעם ברצינות) את חתולי העיר, שמספרם מאמיר בכל שנה. טוב היתה עושה העיריה אילו היתה מקזזת קצת מתקציב הבורקסים ושאר דברי המאפה המוגשים בישיבותיה, או – רחמנא לצלן – בתקציב בו היא רוכשת, שותלת ומשקה פרחים חד עונתיים ברחבי העיר (בעלות של עשרות מיליוני שקלים) לטובת חתולי הרחוב האומללים. אוסיף ואדגיש, כי קיימת חשיבות לביצוע עיקורים וסירוסים בכמות אינטנסיבית, וזאת תחת מעקב לאורך שנים כדי לראות תוצאות בפועל, שאחרת הדבר אינו אפקטיבי ולא יוביל לקידום הפיתרון. יש מספיק חתולים שסובלים, מספיק אנשים שכואבים את סבלם, ומספיק אנשים שרואים בחתולי ההפקר מטרד. הגיע הזמן, שרשויות תצאנה מאדישותן ותבנה, שזו חלק מחובתן, הגם שאינה כתובה מפורשות בחוק, ותתחלנה לעקר ולסרס באופן שיטתי את חתולי ההפקר החיים בקרבן. זוהי כתבה שלישית מתוך טרילוגיית כתבות העוסקות בחתולי רחוב סיון זבולון-נוה עורכת דין ,העוסקת במתן הגנה לבעלי חיים ובעליהם מול הרשויות וגורמים פרטיים ובנוסף מכהנת כיועצת משפטית ב"עמותת משמר בעלי החיים בישראל"- עמותה הפועלת למען אכיפת חוק צער בעלי חיים. עמוד הפייסבוק: facebook.com/sivan.petlaw אתר: https://petlaw.co.il/index.html מייל: [email protected]