הוא נלקח למאורת בידוד והוחזק שם יותר מחודשיים. רופאה וטרינרית ממשלתית
קבעה שהוא " כלב משתולל" ופנתה לשופט שלום בבקשה לפי סעיף 5 שבפקודת
הכלבת לתת צו להשמדתו או למסירתו לכוחות הבטחון.
מאחר והצבא לא היה מעוניין בטיסון, נשארה רק האופציה של השמדתו ולכך,
כמובן, גילה בעליו התנגדות נמרצת מאד.
טענתו הראשונה של בעל הכלב היתה כי, על פי הפקודה הנ"ל, את הבקשה להשמיד את
טיסון היה צריך להגיש בתוך עשרה ימים מיום כליאתו.
מעבר לתקופה הזו, טיסון מוחזק בתחנת ההסגר העירונית במעצר בלתי חוקי, ולכן,
כעת הם חייבים לשחררו ללא כל תנאי ולהחזירו לבעליו.
השופט שדן בתיק מצא כי, לכאורה טענת בעליו היא מוצדקת, ואף על פי כן סרב
להורות על שחרורו.
הצורך לאזן בין האינטרס של בטחון הציבור והגנתו מפני כלבים מסוכנים לבין
האינטרס של זכות הכלב לחיות ושל בעליו לגדלו, גובר על הגישה הדווקנית
השוללת מן הוטרינר העירוני את הסמכות להמשיך ולהחזיק את הכלב מעבר לעשרה ימים
בכדי לבחון את התנהגותו.
בהמשך, ולגופו של עניין, נאלץ בעליו של טיסון להיאבק גם עם הפרוש שהציע
השרות הוטרינרי לסעיף 5 שבפקודת הכלבת לפיו: "..אם נתברר לשופט כי אמנם
נשכו הכלב, החתול או הקוף איזה אדם יותר מפעם אחת, יתן צו להשמדתם."
עמדת השירות הוטרינרי היתה שהמילים: "יתן צו להשמדתם" אינו משאירות בידי
בית המשפט כל ברירה אלא לעשות כן (אם התברר לו שהכלב נשך אדם יותר מפעם אחת).
אולם, בנושא זה, היתה ידו של בעליו של טיסון על העליונה והשופט סרב לקבל
את הפרוש שהוצע לו.
לא סביר, כתב השופט, שבית המשפט ישמש חותמת גומי, מבלי לבחון כל מקרה לגופו,
במיוחד כשקבלת הבקשה להשמדת הכלב מביאה לתוצאה בלתי הפיכה.
לבית המשפט יש שיקול דעת להגיע להחלטה עניינית וצודקת לאחר בחינת כלל הנסיבות
והשיקולים של כל מקרה וכך ייעשה גם במקרהו של טיסון.
מאחר והשמדה של בעל חיים הינה הצעד הדרסטי ביותר שניתן לנקוט בו, קבע בית
המשפט כי יש לבחון ולשקול חלופות אפשריות לצעד זה. והחלופות שנקבעו בעיינו
של טיסון, שגילו כשנתיים וחצי, היו: ראשית, מעבר דירה של בעל הכלב ממקום בו
היה טיסון קשור בחצר לדירת גג, שבה יוכל לשהות לבדו רק בחדר ובמרפסת, וייצא
לשאר חלקי הבית רק בנוכחות הצמודה של בעליו או של אביו, שליחת הכלב לסרוס
בתוך יומיים מיום שחרורו מן ההסגר, ושליחת הכלב לאילוף מקצועי, בתוך
שבועיים מיום שישוחרר מן ההסגר.
תיק ב"ש 000033/04 של בית משפט השלום בתל אביב יפו, ד"ר ויקטוריה אסביאן
נגד נ' אמיר פישמן.
ההחלטה ניתנה ביום 1 בספטמבר 2004