ישבתי במרפאה רועד מקור.

בשבועות האחרונים יש מה שנקרא " שמש שקרנית", השמש זורחת, האוויר צלול, אולם קר מאד בחוץ.

ואם אנחנו סובלים, אזי בעלי החיים המתגוררים בחוץ, לא כל שכן.

לא הספקתי לרחם על עצמי כמו שצריך, והינה נכנסה למרפאה לאה, אחת מלקוחותיי הוותיקות ביותר עם הכלב ג'ימי, בן השבע עשרה.

ג'ימי איננו הכלב של לאה, הוא הכלב של השכנים הצעירים החיים ממש בדלת ממול לשלה.

הם מתנכרים לכלב, לא מטפלים בו.

הם לא ממש מתאכזרים אליו, אולם מבחינתם הוא יכול היה להתפגר בכל רגע..

לאה, השכנה המבוגרת טובת הלב, מטפלת בג'ימי מזה מספר שנים, דואגת לכל הטיפולים הוטרינריים והתרופות.

כואב לה שבני הזוג הצעירים והמבוססים מתייחסים לג'ימי כאל סרח עודף במשפחה.

לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם בכדי להבין שמבחינת לאה , ג'ימי הוא למעשה בן דמותה, הגרסה הכלבית של חייה כאישה מבוגרת וערירית.

לפני שנתיים הוצאתי גידול עור סרטני מכוער בסמוך למפשעתו של ג'ימי, וכמובן שאת עלויות הניתוח שילמה לאה מכיסה...

עוד בתחילת היכרותנו שאלתי את לאה מדוע שלא תאמץ את הכלב באופן רשמי וזהו, אולם היא השיבה לי שהבעלים לא מסכימים לזה, בגלל הילדים שלהם..., לך תבין אנשים...

מצד אחד יש להם נקיפות מצפון מול הילדים, ומצד שני הם למעשה מזניחים את הכלב האומלל והנאמן.

אפילו בתיק הרפואי שלו, אצלי במרפאה, ג'ימי רשום על שם הבעלים, ולאה מוזכרת רק בהערות...

שאלתי אותה פעם אם הם לפחות מחזירים לה את הכסף שהיא מוציאה עליו במרפאה, והיא עונה לי במשפט הקבוע שלה : " הבעלים תמיד אומר לי "אני אשלם לך אחר כך.." ועד היום לא ראיתי ממנו שקל...!"

היום נכנסה כאמור לאה למרפאה עם ג'ימי הזקן, כשהוא קפוא מקור ודם רב זב לו מפרוותו בשיפולי הגב.

מסתבר שמזה מספר ימים הבעלים לא נותנים לכלב הזקן להיכנס הביתה, בכדי שלא ישאיר סימני בוץ ולכלוך בסלון, כשהוא חוזר מעשיית צרכיו בגינה, והכלב פשוט שוכב לו מכורבל מתחת לשיח כלשהו, בחצר.

לאה כדרכה ריחמה עליו, הלכה לאסוף אותו, ואז הבחינה שמכנסיה הלבנים מוכתמים בדם. בלי שהיות היא סחבה אותו אליי למרפאה.

בבדיקה שטחית גיליתי אבצס גדול ומפריש בשיפולי הגב.

גילחתי במהירות את המקום, הכלב הקפוא כמעט ולא הגיב .

ניקזתי היטב את המוגלה במקום, הזרקתי לכלב תרופות, ונתתי ללאה סירופ אנטיביוטיקה לתת לו שלוש פעמים ביום לשבוע הקרוב.

כמו כן הבהרתי לה שאם היא רוצה שג'ימי ישרוד ויישאר בחיים, אסור לה לתת לו להיות בחוץ, עליו להיות במקום מחומם ויבש, ורק נס השאיר אותו עדיין חי בתנאים האלה.

דוקטור, שאלה, אתה לא חושב שהגיע זמנו...?

ראי לאה אמרתי לה, אני דוגל באורח חיים על פני אורך חיים...

לחיים של סבל אין כל טעם.

אם את רוצה ששארית חייו של ג'ימי תעבור עליו בצורה מכובדת, הוא לא יכול יותר לשהות בחוץ, בחורף, ולו רגע אחד נוסף.

למעשה, זו התעללות בבעל חיים חסר ישע, וחמור מכך, זו השלכה לרחוב לעת זקנה.

אם לא יהיה מישהו שידאג לג'ימי, לחימום, לאוכל ולמחסה, עדיף כבר שנרדים אותו...

חס וחלילה, ד"ר ליליאן, אלוהים עוד רוצה אותו איתי... עדיין לא הגיע זמננו.

אני אבשל לו מרק עצמות ואשקה אותו בכף, על הספה שלי בסלון, מול הטלביזיה, ממש כמו שאימא שלי טיפלה בי כשהייתי מצוננת, אז, בילדותי הרחוקה, בפולנייה...

ג'ימי ואני עוד לא הגענו לסוף הדרך.

לאה הודתה לי על הטיפול, הוציאה סוודר עבה מתיק היד שלה, הלבישה את ג'ימי, הרימה את הסנטר, לקחה את הכלב התשוש תחת זרועה, ופסעה בנחישות ובצעד נמרץ מחוץ למרפאה.

לפעמים יש מה שנקרא "בלוק כתיבה"

או מחסום כתיבה

זה קרה לי בשבועות האחרונים.

על אף מורכבותו של מקצוע הווטרינריה, לפעמים אנו שוקעים בשגרה רוטינית בעבודת המרפאה ולא תמיד יש מקרים מעניינים לכתוב עליהם.

אולם השבוע קרה בכל זאת אחד מן המקרים שווה לכתוב עליהם .

ביום שבת האחרון, ממש לפני 5 ימים, התקשר אליי בני פלג בשעה 05:00 בבוקר, העיר אותי מתנומת השבת המתוקה מכל, וסיפר לי כי הוא וחברתו תהילה חזרו זה עתה מבילוי לילי, ונתקלו בצומת הרחובות שסמוך למרפאה בגור חתולים שזה עתה נדרס על הכביש.

ברור שכבן של וטרינר ההחלטה המיידית הייתה להעיר את אבא...

אני תמיד טוען ומטיף לכך שמי שבוחר במקצוע הווטרינריה , חייב להיות זמין 24/7 מכיוון שהצרות לא מגיעות דווקא בשעות הקבלה...

רדום ורוטן מתחת לשפם התלבשתי במהירות, לקחתי את שלושת הכלבים ויצאתי ברגל לכיוון המרפאה.

בדרך מצאתי ארגז ריק. כשהגעתי למקום אכן הבחנתי בגור חתולים פעוט, בן כשבועיים שלושה, מעוך למדיי, מחרחר בקושי, ומדמם מבעד ללסתות מרוסקות.

הכנסתי אותו מיידית לארגז והלכנו כולנו בתהלוכה למרפאה.

שם טשטשתי מיידית את החתולון הסובל, הכנסתי לו עירוי, הזרקתי אנטיביוטיקה, ויטמינים ותרופות נוספות, והשכבתי אותו בנוחיות על מגבת מחוממת, והפעלתי את מנורת החימום מעל לכלוב. הודעתי לפלג ותהילה כי ניתן לחתול הזדמנות של 24 שעות, ובמידה ולא יתאושש, אאלץ בלית ברירה לבצע בו הרדמת חסד.

באתי לאחר מספר שעות לבקרו, החתול שכב דומם, באותה פוזיציה, נושם אמנם, אך לא מגיב. ראיתי כי הוא לו נגע כלל במזון ובמים שהשארתי לו. הפכתי אותו לצד השני, ובליבי תחושה מוכרת של מועקה. ללא ספק החתלתול היה במצב של קומה, לא מגיב, וגופו המרוסק נושם חלושות.

למחרת שמתי לב שלא היה שום שיפור במצבו. הוא נשאר דומם בתנוחה שבה השארתי אותו אמש, ופרט לנשימות החטופות הוא נראה ממש פגר. הזרקתי לו בכל זאת תרופות נוספות, ונתתי לו עוד 24 שעות. שיערתי שבמצב העילפון הקשה בו הוא שרוי, על סף מוות, הוא אינו מרגיש כאבים, וסברתי שההחלטה על הרדמת החסד יכולה להמתין עוד יממה.

למחרת ראיתי כי אין כל שינוי. בבוקר הזרקתי לו שוב תרופות, אולם הוא כלל לא הגיב, ונראה כמו בובת סמרטוטים מקומטת. דחיתי את ההמתה לשעה מאוחרת יותר, ושקעתי בשגרת העבודה במרפאה, ובמיכללה.

למחרת, כבר ביום הרביעי, החלטתי שזהו זה. החתול היה עדיין באותה תנוחה, לא זז בכלל, ונשם חלושות. החלטתי שכל וטרינר סביר היה מרדים את החתול מזמן.

בלב כבד מילאתי את המזרק בחומר ההמתה, הרכבתי את המחט, נאנחתי מעומק ליבי על התפקיד הקשה שלקחנו על עצמנו , אנו הוטרינרים, ונעצתי את המחט בחתול. להפתעתי, הוא הגיב ביללה חלושה...

זו הפעם הראשונה שהוא הגיב בצורה כלשהיא מזה קרוב לחמישה ימים.

הוצאתי במהירות את המחט, טרם הספקתי לדחוף את בוכנת המזרק, כך שלמעשה החתול לא קיבל אפילו לא טיפה מן הרעל...

הנחתי את המזרק בצד, אספתי את החתול אל חיקי, פתחתי את עיניו מלאות המוגלה והבטתי אל שני אישוניו שהיו מורחבים ומוגדלים. הוא מצידו ייבב חלושות והזיז את כפתו הימנית בניסיון להסיר את אצבעותיי מפניו...

לקחתי אותו לשולחן הבדיקה ובדקתי אותו ביסודיות. יש לו לסת שבורה וכנראה גם רגל שבורה, אולם אלה דברים זניחים יחסית למצבו הכללי הקשה. הכנסתי לו שוב אינפוזיה, הזלפתי לפיו תמיסת דופלייט , שזה סוג של מזון נוזלי, נתתי לו תרופות , סידרתי לו מגבת חדשה ובקבוק מים חמים כמו של הסבתות מפעם...

טלפנתי לפלג וסיפרתי לו שהחלטתי לעת עתה לא להרדים את החתול אלא לתת לו עוד צ'אנס. אפילו החלטה זו הייתה קשה עליי מכיוון שגם אם נצליח להשאירו בחיים, עדיין מדובר בחתול רחוב חסר בית ומשפחה, ובמצבו המיוחד הוא צריך השגחה צמודה. אבל יעל, הספרית שלנו כל כך התרגשה מהעובדה שהוא עדיין חי וקיים, ונלחם בגבורה בפציעה שלו, שהחליטה בו במקום לאמץ אותו ולתת לו בית חם, לכשיחלים.

השיפור באותו יום היה דרמטי. החתול התרומם, התהפך, ואפילו עמד על ארבעותיו מספר פעמים.

בשעה זו בה אני כותב את הדברים, הוא נמצא בכלוב האשפוז, מחובר לאינפוזיה בזרועו הימנית, חם לו וטוב לו, ושתי סטודנטיות שלי מאכילות אותו בתורנות בבשר קצוץ מפחית a/d  , עם אפליקטור (המקל עם צמר הגפן בקצהו), הוא ממש נסיך החתולים. 

הגעתי בעקבות המקרה לשתי תובנות:

האחת, אף פעם לא פינקו אותי ככה כמו שמפנקים את החתול הזה...

אם בד"כ לחתולים יש 9 נשמות, לחתול הזה יש בטח יש 18 נשמות... כלומר ח"י נשמות תרתי משמע...