באחד הימים, בשעות הערב, הגיע לקוח למרפאה עם נחש מחמד מסוג "בואה קונסטריקטור" . הלקוח טען שהנחש מסרב לאכול תקופה ארוכה, יותר מחודשיים, בבדיקה ראיתי כי הנחש כחוש מאד, אנמי ומקציף מהפה. אבחנתי את המקרה כ- "ריקבון הפה" (Mouth rot), זהו מונח רפואי הבא לתאר זיהומים בפה של זוחלים בכלל ונחשים בפרט. מקור הזיהום עשוי להיות על רקע חיידקי, ויראלי, פטרייתי או על רקע של פרזיטים אחרים. אפשרויות אחרות הינן גידולים סרטניים בחלל הפה , גופים זרים שנתקעים בחניכיים, או שברים בלסתות. התופעה עלולה להתרחש בדרך כלל עקב ממשק לא נכון, כלומר אחזקת הזוחל בתנאים לא נאותים ולא מקצועיים, במיוחד תנאי טמפרטורה, הזנה ולחות לא תקינים בטראריום. לעיתים, במיכל קטן מדי, ואם הנחשים רעבים תקופה ארוכה, הם עלולים להכות עם חרטומם בדופנות המיכל ולהיפצע. במקרה ההפוך, כאשר הנחש שבע עדיין, ובכל זאת מכניסים לו לטראריום מזון חי, יש מקרים של פציעה ואפילו טריפה של הנחש ע"י מזונו... (אני אישית נתקלתי במקרה של חולדה שפצעה נחש כל כך קשה, שהיה צורך להרדימו, לחולדה שלום...) טפילי עור כגון קרדיות הגרב, וקרציות, נושאים בגופם חיידקים מזהמים הגורמים גם הם לריקבון הפה. גם האכלה עם עכברים וחולדות ממקור בלתי ידוע, למשל מהרחוב, יכולים לזהם את חלל הפה של נחש המחמד. הטיפול במקרים אלה הינו על פי המלצת וטרינר המבין ומתמחה בזוחלים, שימוש באנטיביוטיקה, בהזרקה בד"כ, ושטיפה של חלל הפה באופן סדיר עם מי חמצן מדוללים. עקב מצבו החמור של הנחש הזה, החלטתי בעצתו של שותפי למרפאה ד"ר טפרברג, לאשפזו במרפאה, בתנאים אופטימאליים של טמפרטורה וסביבה מוגנת ונקייה. הנחש קיבל טיפול אנטיביוטי בזריקה וחיטוי הפה פעמיים ביום, כמו כן נלקחו דגימות דם עקב החשד לאנמיה שכן הריריות בפה היו חיוורות ביותר. לאחר עשרה ימים של טיפול יומיומי וסידרת זריקות אנטיביוטיות, השתפר מאד מצבו של הנחש. לאחר שבועיים נוספים הוא השיל את עורו, וחודש לאחר הטיפול הסכים סוף כל סוף לאכול. הנחש התחזק עד כדי כך, שהצליח כנראה לדחוק את ראשו בין סורגי האשפוז ולדחוף החוצה את לשונית המנעול, שהושארה רופפת במתכוון בכדי להשחיל את החוט החשמלי של מנורת החימום. ביום למחרת באתי לדרוש בשלומו, ולחרדתי גיליתי שהנחש נעלם... קשה להסביר את התחושה המתלווה לגילוי שכזה. מצד אחד שמחתי שהנחש התאושש עד כדי כך שהצליח לחמוק מהכלוב, ומצד שני, כמובן, החרדה העצומה לשלומו, ואיך, למען השם אני מספר ללקוח שהפציינט שלי פשוט נעלם... מיהרתי לסגור את כל הדלתות והחלונות במרפאה במאמץ נואש למנוע את בריחתו של הנחש ההרפתקן. הפכנו את המרפאה בחיפושים אחריו. לא היה חור או סדק שלא בדקנו, הכל לשווא. לא היה זכר לנחש. בצער רב טלפנתי לביתו של הלקוח, אולם אימו סיפרה לי כי הוא שוהה כעת בחו"ל לרגל עסקיו וכי רק בעוד כשבועיים יחזור ארצה. החלטתי להמתין עם סיפור ההיעלמות לעת עתה. חלפו שבועיים. באחד הימים הגיעה אליי למרפאה לקוחה אחרת , עם כלב לברדור מעורב, כשכל פרצופו נפוח ובצקי בצורה גרוטסקית. הסתבר שהכלב השובב שמע רשרוש מסקרן בין השיחים בגינה, תחב בחוסר זהירות את חוטמו , והוכש מיידית ע"י נחש שהסתתר שם בדיוק במרכז הצוואר. אני מניח שהיה זה צפע ארצישראלי שתקף אותו. הכלב צווח ויילל בהפתעה, חזר בריצה לגברתו והיא הבחינה לחרדתה בפרצופו ההולך ומתנפח. עד שהגיעה למרפאה, היה הראש נפוח כמו בלון גדול, ועיניו הזערוריות שקעו בתוך כפלי העור הבצקיים. עקב מיקום ההכשה היה חשש שהכלב ייחנק, ואכן הבחנתי בסימנים ברורים של קשיי נשימה. תכף ומייד אשפזתי את הכלב ופתחתי בפעולות החייאה בחירום. הוא חובר לאינפוזיה, וקיבל תרופות משתנות להקלה על הבצקת. כמו כן הכנסתי טובוס לקנה הנשימה בכדי להזרים חמצן לריאותיו המעונות. אני והעוזרת שלי מיכל היינו עסוקים מאד בתהליך הטיפולי, ואילו בעלת הכלב הסתובבה בינינו במרפאה , סופקת כפיה לסירוגין, אוחזת בשערותיה ומייללת מרה, פוחדת שכלבה האהוב עלול לשבוק חיים בכל רגע. בשלב מסוים הבחנתי שהגברת הנרגשת הולכת להתעלף כתוצאה מהיפרוונטילאציה (התנשמות יתר ) וציוויתי עליה לשבת בכיסא שלי במרפאה ולהרים את רגליה על השולחן. כל אותו הזמן פזלתי לכיוון שולחן הניתוח, מוודא שהטיפול בכלב ממשיך כהלכה. למעשה טיפלתי בבד בבד בגברת ובכלב... וידאתי שמצבה הוטב, ומשחזר הצבע ללחייה, חזרתי לבדוק עם הסטטוסקופ את מצב הדופק והנשימה של הכלב המעולף. פתאום שמעתי צווחה מחרישת אוזניים. האישה בהתה בתקרה בעיניים קרועות לרווחה. עקבתי , מופתע ומבוהל אחרי מבטה, ושם ראיתי אותו, את נחש הבואה מתחילת הסיפור, מכורבל לו להנאתו סביב הפלואורוסצנט בתקרת המרפאה... האישה המסכנה הייתה בטוחה שהנחש בגינה רדף אחריהם עד המרפאה... סוף טוב הכל טוב. הובלתי את הגברת לחדר אחר. הכנתי לה כוס קפה שחור חזק וממותק והסברתי לה בעדינות כי הנחש בתקרת המרפאה אינו זה שפגע ביקירה, כי אם נחש מבויית, בלתי מזיק , ממשפחת החנקים, ואינו ארסי כלל. לאחר שנרגעה, לקחתי סולם, כיביתי את האור, ופירקתי את הנורה עם הנחש עליה. בזהירות ובעדינות "קילפתי" את הנחש מתנוחתו המוזרה סביב הנורה. הוא מצידו התפתל לו בעדינות, והתמקם בנוחיות סביב פרק ידי הימנית, כאילו כל המהומה שהתרחשה מתחתיו לא נוגעת לו כלל. החזרתי אותו אחר כבוד לכלוב האשפוז שלו והפעם וידאתי כי המנעול סגור היטב. בסוף אותו היום, אחרי מספר שעות, הנפיחות בפרצופו של הכלב ירדה באופן משביע רצון, כך שיכולתי לשחררו עם גברתו לביתם. הם באו לביקורת שבוע אחר כך . במקרה באותו יום הגיע גם הבעלים של הנחש לקחת אותו לביתו. הסתבר, שוב במקרה , כי הם שכנים הגרים באותו בית דירות. סיפרתי לשניהם את השתלשלות העיניינים. עמדנו שלושתנו מתבוננים בהנאה בכלב הבריא המקפץ לו בחיוניות רבה במרחבי המרפאה, ובנחש הבריא המצונף לו , שמנמן ומבריק בתוך המיכל שלו. הבעלים של הנחש הסתובב אליי ואמר: "אין ספק , דוקטור, שיש לך חיים מעניינים..."

לפני שבועות מספר  הרצאתי באולם גדול בבית מלון באילת לפני מאות אנשים.

נושא ההרצאה היה "התמודדות עם מצבי לחץ בבעלי חיים ובבני אדם".

קבוצת המאזינים ,קיימה כנס של מספר ימים בנושאי התמודדות החברה הישראלית עם מצבי לחץ העלולים להגיע, לכל הדעות, בעתיד כגון בעת רעידת אדמה, פיגוע המוני או מלחמת טילים עם החזבאללה ואחרים, חס וחלילה ושלא נדע...

אני טוען מזה שנים כי יש צורך חיוני לקחת בחשבון גם את נושא בעלי החיים וההתמודדות איתם ולמענם בעת מצוקה.

בהרצאותיי ומאמריי , אני מציע להקים במסגרת השירותים הוטרינריים, מערך לשעת חרום שינוהל ע"י רופא וטרינר.

למערך זה יגויסו כלל המרפאות הוטרינריות, שיוגדרו כחלק מ רח"ל (רשות חירום לאומית)  ויוכרו כ"מפעל חיוני" ויתוקצבו בהתאם.

בנוסף, יש לגייס למערך את העמותות השונות למען בעלי חיים ומתנדבים ולדאוג לאיסוף החיות בצורה מסודרת, בדיקת נוכחות השבב התת- עורי, רישום מדוקדק של פרטי בעל החיים והיכן הוא נימצא ולהיכן הוא הועבר, כך שניתן יהיה במהירות למצוא בעלי חיים שנעלמו.

אל למדינה להסתמך רק על טוב ליבם של האנשים.  

יש להיערך לכך מערכתית ותקציבית מבעוד מועד.

ללא היערכות כזו, עשויים כל בתי המחסה, העמותות, וההסגרים הרשותיים לקרוס תוך שעות ספורות, כפי שקרה במלחמה האחרונה.

רשויות רח"ל יספקו למערך זה:

• תרופות חומרי הרדמה וטרינריים,


• מקומות איסוף ומקלט, מזון  ושתייה,


• אמצעי ריסון ולכידה מקצועיים,


• משאיות מיוחדות עם כלובים מותאמים לגודלם וסוגם של בעלי החיים.

כל המצויים בתחום מבינים כי ניתן לעשות כל זאת בעלויות לא גבוהות.

עלינו לזכור כי בניגוד לבני האדם, בעלי החיים המבויתים, וגם חלק חיות הבר שבשבי, אינם מסוגלים להגן ולדאוג לעצמם. מוטלת עלינו החובה לדאוג ולשמור עליהם, הן למען בריאות הציבור והן לשמירת הערכים שלנו, כבני אדם, וגם כי, בסופו של דבר , אלו בני המשפחה שלנו ואנו אוהבים אותם מאד...

משנסתיימה ההרצאה, השתרך לו תור ארוך של אנשים בסמוך אליי, שניגשו וביקשו לברר בפרטיות מולי כל מיני עניינים אישיים הקשורים להם ולחיות המחמד שלהם.

שמתי לב לאדם מבוגר, שיערו מקליש ולבן, עומד בצד וממרר בבכי חרישי, דמעות זולגות משני צידי פניו חרושי  הקמטים.

התנצלתי בפני הממתינים, וניגשתי אליו ישירות לשאול במה אפשר לעזור לו ומדוע הוא נסער כל כך ובוכה.

האיש הופתע לראות אותי לידו, אולם מייד התעשת וסיפר לי כי דבריי בעת הרצאתי פרטו על נימים חבויות בנפשו וגרמו לו לסערת רגשות גדולה.

מסתבר שהוא אלמן ששכל את אשתו לפני שנה בדיוק.

שניהם גידלו שנים רבות כלב ואהבו אותו מאד.

עם אשפוזה של האישה, ובמהלך הטיפולים האינסופיים והקשיים הבלתי נגמרים במחלקה האונקולוגית, הכלב נכנס לדיכאון, סירב לצאת מתחת למיטה , והלך וכחש בעקביות.

ביום מותה של האישה, בעת שחזרו האיש וילדיו לבית לשבת שבעה כמקובל, קיבל אותם הכלב ביללות עצב כה קורעות לב, שכל המשפחה והחברים, גם הקשוחים ביותר לא יכלו שלא להזיל דמעה.

מאז השבעה, הכלב לא חזר יותר לעצמו, התנהגותו השתנתה, הוא מיעט לאכול ונראה מאד מכונס בעצמו. האיש סיפר לי כי עם תום השבעה ולאחר השלושים, פחת מאד זרם המבקרים בביתם, זה טבעי, אולם לראשונה בחייו האיש הרגיש בודד לחלוטין בחיי היומיום.

להפתעתו הכלב עלה על המיטה, התמקם בצד השינה של אשתו המנוחה, ושקע בשינה.

לאיש לא היה לב להוציא אותו משם, וזה הפך להרגל משותף.

משום מה , דווקא העובדה שכלב גדול וכבד, שוכב במיטה , עודדה את רוחו של האלמן השבור והבודד.

בדיוק ביום השנה למותה של אשתו, ביארצייט, הלכו האיש ובניו עם חבריהם להתפלל על קברה. משחזרו, מצאו את הכלב שוכב במיטה, ללא רוח חיים...

איך אתה מסביר את זה, ד"ר ליליאן, שאל  בדמעות, איך ייתכן שבדיוק שנה אחרי שאשתי נפטרה, מת גם הכלב? האם הוא ידע "לכוון" את זה ככה? אין לך מושג כמה זה זעזע אותי, וכעת עם הרצאתך על בעלי חיים בעת מצוקה אני שואל את עצמי האם יכולתי לעשות משהו שימנע את מותו של כלבי האהוב?

זו הסיבה , ד"ר ליליאן, שאני בוכה, על אשתי המנוחה זיכרונה לברכה, ועל הכלב הנאמן והאוהב שמת במיטתה בדיוק שנה אחריה...

נאלמתי דום. ניסיתי להסביר בקול חלש כי לנו אנשי המקצוע , לא תמיד יש תשובה מדעית ומושכלת לכל אירוע שאנו נתקלים בו בבעלי חיים ובכלל.

ייתכן והכלב הרגיש קלט את העובדה שבני המשפחה נעצבים שוב לליבם לקראת יום השנה לפטירת האם, וליבו לא עמד במעמסה.

אולם ביחסים הנפשיים והאינטימיים שבין אנשים לכלביהם רב הנסתר על הנגלה, וסיפור זה הינו בהחלט מיוחד במינו, ומרגש כהוגן.

איחלתי לו כמקובל שלא ידע עוד צער, ופרשתי לחדרי במלון שקוע בהרהורים.

והנה, השבוע, הגיע אליי האיש למרפאה , אוחז בידו רצועה חדשה ובקציה כלבה צעירונת מגזע ג'ק ראסל , פעלתנית ושובבה ביותר.

האיש נראה בריא ומעודד, לחייו שזופות, שיערו מסורק בקפידה, ואישה בלונדינית וגבוהה, מטופחת למראה טופפת לצידו על נעלי עקב מרשימים.

מסתבר שהם הכירו לפני שבוע ממש בטיול לפנויים פנויות , ומאז הם ביחד, והם באו למרפאתי בעקבות המבצע המתקיים בימים אלה לעידוד עיקור מוזל בכלבים.

ביום כתיבת סיפור זה, עיקרתי את הכלבה, הכל עבר בשלום, וממש כעת הגיעו שני בני הזוג לקחת את הכלבה לביתם.

האיש התעכב לרגע על מפתן דלת המרפאה ואמר לי, : " אתה זוכר ד"ר ליליאן איך נפגשנו, שם באילת בהרצאה שלך, כמה הייתי שבור ומדוכא בגלל הכלב שלי הזקן, והינה, תראה אותנו היום , עם כלבה חדשה ואהבה חדשה, אני היום שוב אופטימי ומאושר...

התבוננתי בהם , שלושתם הולכים במתינות, נראה שתהינה להם עוד הרבה שנים מאושרות יחד...