מוצארט היא איגואנה מטופחת מאד. היא שייכת למשפחה רמת גנית מקסימה המגדלת אותה מזה 8 שנים. קוראים לה מוצארט כי בהתחלה חשבו שהיא זכר, אולם לאחר שהיא הטילה מספר ביצים בטרריום, ברור כעת שהיא נקבה, אולם מסתבר שיותר קל להחליף זוויג מאשר שם ולכן שמה נשאר מוצארט.
זו חיה יפה ומבריקה באורך כמעט מטר ללא הזנב, היא מכירה את שמה ומגיעה מכל מקום בבית לקריאות בעליה. התנהגותה אינה של זוחל טיפוסי, היא מתנהגת ממש כמו כלב קטן, ומתרפקת על צווארה של בעליה בכל פעם שהיא זקוקה לקצת חום ואהבה אנושיים...
באחד האמשים, יצאנו אשתי ואני מבית הקולנוע לאחר הצגת ערב מאוחרת. זה היה יום גשום וחורפי, ושמחתי לדעת שתכף ניכנס למיטה החמימה לאחר יום עבודה קשה וארוך במרפאה שלאחריו עוד פגשנו חברים ואף שהינו בקולנוע כאמור.
אולם לאלוהים יש בד"כ תוכניות אחרות לוטרינרים, כך יצא שממש לפני שנכנסנו לרכב, קיבלנו שיחת טלפון בהולה ממירי, הבעלים של מוצארט. היא נשמעה בסטרס נוראי, וביקשה שאבוא בדחיפות למרפאה כיוון שנדמה לה שמוצארט גוססת.
כבשתי אנחה, ונסענו ישירות למרפאה. בדרך עדכנה אותי מירי טלפונית כי לפנות ערב היא נתנה למוצארט לאכול בננה, וזו, גרגרנית שכמוה, בלעה הכל במהירות בלי לטרוח ללעוס.
"כנראה שלא התחשק לה לבלוע והיא שמרה את הבננה בפה שלה ועכשיו הבננה הפכה למשחה ( כמו מרשמלו שנידבק בפה) והיא לא יכולה לבלוע . למעשה היא הולכת ומכחילה ממש לנגד עיננו, בוא מהר ד"ר ליליאן, אני הולכת להתעלף, אני לא יכולה יותר לראות את מוצארט שלי נגמרת לי ממש מול העיניים..."
עצרתי בחריקת בלמים מול דלת המרפאה, לידה חיכתה מירי יחד עם שני בניה, ועל כתפה נמצאת מוצארט. בחושך בחוץ קשה היה להבחין שהיא במצוקה כלשהיא.
אולם מייד כשפתחתי את המרפאה והדלקתי את האור, ראיתי כי אכן האיגואנה בצבע כחלחל ולא בצבע הירוק טורקיז המדהים והמיוחד שלה כרגיל.
בנוסף לכל זאת , כשהנחתי אותה על שולחן המרפאה, שמתי לב שהיא נשענת על שתי רגליה הקדמיות כשהן מתוחות לחלוטין, ראשה מופנה אל על, והיא מנסה נואשות לנשום אוויר.
ללא גינוני טכס מיותרים פתחתי את פיה של האיגואנה, ושם זה היה, ממש בכל שטח הלוע מרקם חום נוזלי שכיסה את פתח קנה הנשימה.
ביקשתי את אשתי להחזיק את האיגואנה חזק שלא תברח , ובשתי ידיי הפנויות פתחתי לה את הפה.
ראיתי שוב את ממרח הבננה בחלל הלוע, וניסיתי להוציא אותה עם פינצטה ,אבל ללא הצלחה כמובן.
לא ניתן היה כלל להחזיק את המרקם המבחיל .
ניסיתי להוציא את הבננה עם קיסם אוזניים, אבל ללא הצלחה.
הרגשתי שהזמן הולך ודוחק וכבר נגמרו לי הרעיונות .
לקחתי מזרק גדול ביותר של 50 סמ"ק, אולם החומר נתקע בו ממש בהתחלה, ולא הצלחתי לשאוב.
ניסרתי במהירות את פיית המזרק, להגדיל את הפתח, ושוב ללא הועיל.
וכל אותו הזמן מוצארט הולכת ומכחילה, עיניה כבר נעצמו, והיא עמדה להתפגר בבירור בכל רגע.
ניערתי את ראשי נמרצות, עייף או לא, הייתי צריך לחשוב מהר איך לגרום לאיגואנה להתחיל לנשום.
ואז כמו משום מקום, עלה לו רעיון מירכתי מוחי המיוסר, הרמתי את האיגואנה, פתחתי את לסתותיה והצמדתי אותן סביב הברז של הכיור במרפאה. יש לנו ברז עם ידית, ופתחתי אותו בתנופה.
בשנייה הראשונה כאילו לא אירע דבר, ואז תוך חלקיק שנייה נוסף,הבננה עפה החוצה , דרך פיה בעיקר, ובשני זרמים מרהיבים דרך נחיריה!
השיפור היה דרמאטי, האיגואנה המופתעת פקחה את עיניה לרווחה והתחילה להראות סימני חיים והתאוששות.
כולם נרגעו כשהאיגואנה חזרה לנשום.
מירי ניגשה בוכייה לחבק אותי בעוז, מודה לי בכל פה על שהצלתי את איגואנת המחמד שלה. בנה הבכור שאל אותי מנין לעזאזל למדתי את הפטנט המוזר של שטיפת איגואנה בעזרת ברז. חייכתי אליו במבוכה והודיתי כי מעולם לא ראיתי ולא שמעתי על פרוצדורה טיפולית שכזו.
תוך כדי השיחה הלבבית בייננו, אשתי הסבה את תשומת ליבי לעובדה שמוצארט שוב מכחילה.
הסתובבתי וראיתי שהיא צודקת, פתחתי את פיה של החיה ומצאתי שעדיין יש בלועה שאריות של רסק בננה.
ניגשתי שוב לברז, אולם האיגואנה סירבה נמרצות הפעם, התפתלה בכוח מבין ידי ועשתה כל שיכלה להימנע מהסיטואציה הביזארית.
זה לא עזר לה, הייתי נחוש להציל אותה והתקרבתי לברז, אולם להפתעתי האיגואנה פשוט התעלפה לי בידיים...!
כנראה שהסטרס ואירועי הדקות האחרונות הכריעו אותה.
בלי שהיות מיותרות חיברתי את פיה שוב לפיית הברז ופתחתי את המגופה בעוצמה, ושוב יצאו זרמי בננה עזים דרך נחיריה.
מוצארט התעוררה, העיפה בי מבט גועלי, חבטה בי בפראות עם זנבה הארוך, ירדה במהירות במורד גופי, רצה לאורך כל המרפאה וטיפסה בזריזות על גופה של מירי, תוך שהיא מתרפקת על צווארה ומתמסרת לליטופיה.
הפעם הבנתי שהמלאכה הושלמה, מוצארט נשמה באופן סדיר, ועד שסיימנו את ענייני הרישום של כל האירוע, היא כבר חזרה לנשום באופן עצמאי ורגיל, נשענת בנינוחות על רגליה הקדמיות כאילו לא אירע דבר.
ביקשתי ממירי לבוא למחרת לביקורת. היא אכן הגיעה למרפאתי כמובטח, אולם ללא מוצארט. הסתבר שהגברת הירוקה נמצאת ברכב, וממאנת בכל תוקף לצאת ממנו ולבוא למרפאה.
ברגע שגבירתה נהגה לתוך הרחוב בו נמצאת מרפאתי, האיגואנה, שרגילה לשכב על הדש-בורד ולהתבונן בעניין דרך החלון הקדמי של הרכב על כל המתרחש בחוץ, הבינה לאן מועדות פניהם, החלה להצליף בעוז עם זנבה הארוך לכל עבר, וברחה דרך הרווחים של כריות המושב האחורי והיא מתחבאת לה כעת מפוחדת בתא המטען של האוטו.
הודיתי למירי על שטרחה לבוא, והסברתי לה שמסיפור זה אני מבין שלא רק שמוצארט נושמת כשורה, אלא שעל אף המחסור בחמצן שחוותה אמש, הרי קוגניטיבית היא מפגינה יותר חוכמה מאנשים רבים שאני מכיר...
החיים כווטרינר בישראל עשויים להפגיש אותך עם מצבים בלתי צפויים לחלוטין, חלקם קומיים, חלקם דרמטיים, אך כולם מעניינים ומרתקים.
לפני שנים יצאנו לשרות מילואים בעזה בעיצומן של ההתנגשויות בעשור שלפני תום המילניום.היינו קבוצה מגובשת ומלוכדת של כעשרים מילואימניקים, ותפקידנו היה לפטרל על ציר טאנצ'ר בין עזה לכפר דרום.
במשמרות מתישות פטרלנו רגלית במשך היום לאורך הציר, ובלילה רכובים על ג'יפים ונגמ"שים בתוך הפרדסים שסביב מחנה הפליטים נוסיראת.
התקופה הייתה סוערת ורבת תהפוכות, ואנו נתקלנו מידי יום ומידי שעה בקבוצות מפגינים פלסטיניים שפרצו בהמוניהם מסמטאותיו הצפופות של מחנה הפליטים .
הרגשתי ניגוד משווע בין חיי הרגועים בד"כ בחיי היומיום, בין כותלי המרפאה, לבין הכאוס האלים והפרובוקטיבי שסיפקה רצועת עזה בשפע.
באנו מוכנים לפעילות, אחרי מספר ימי הכנה שכללו אימונים סטנדרטיים בנשק חם, כמו בכל שמ"פ, וכן בציוד מיוחד לפיזור הפגנות.
בחיי היומיום אני לובש חלוק לבן או ירוק והחפץ הכבד ביותר שאני נושא לעיתים הוא סטטוסקופ! אולם הפעם התנהלתי בסרבול, עם האפוד, השכפ"צ, תיק העזרה הראשונה שסחבתי לכל מקום, רובה אם-16 ביד ימין, ומטול כדורי גומי "פדראל" ביד שמאל.
התבדחנו בייננו לבין עצמנו על החזות הרמבואית המוחצנת והגרוטסקית, לעומת האישיות החביבה של כל אחד מאיתנו בחיים הרגילים, שם מחוץ לרצועה, בישראל.
כלל לא שמחתי להיות שם, הרגשתי מועקה תמידית מלווה בחרדה מפני הלא צפוי, וכך הרגישו חבריי לידי, לכן דאגנו לפחות לעודד את הבדחנים שביננו להפיג את המתח בכל הזדמנות.
דני דיין, הפרוע שביננו, הגיע למילואים עם רעמת שיער ענקית, שפם אדירים משתלשל משני צידי פיו, שלא פסק לשיר בקולי קולות, ולצווח בדיחות לכל כיוון.
הוא קרץ לבחורות פלסטינאיות עטופות ברעלה, הוא נופף בידיו לשלום לנערים זורקי האבנים, ובאופן כללי התנהג כאילו אנו נמצאים בעיצומו של טיול של תנועת נוער.
דני נהג לעמוד בחלקו האחורי של הנגמ"ש ולשיר את הגשש: "עגבנייה..עגבניה.. , אותך קניתי יד שנייה....."לפצח גרעינים ולנפח בלוני מסטיק.
אומנם הוא לא היה ממש דמות חייל צה"ל ייצוגית, אולם הוא בהחלט הקל על הסיטואציה המלחיצה וגרם לנו להתקפי צחוק בלתי נשלטים, אפילו בעיצומה של הפעילות הקשה והמסובכת ביותר.
בחיי היומיום, דני הוא מפיץ של ציוד משרדי, נשוי ואב אוהב ודואג לשני ילדים מקסימים, אולם במילואים בכלל, ובשמ"פ זה בפרט הוא איפסן היכנשהוא את הצד הסולידי באישיותו, ואפשר לצד האחר, הפרוע יותר, להתבטא.
היו עוד אלמנטים ייחודיים במחלקתנו, כמו איתן, אלוף הג'ודו וקרב מגע ישראלי, שנהג לרוץ לצד הג'יפ במכנסיים קצרים, אפילו תוך כדי פעילות מבצעית, בכדי לשמור על כושר, או יוסי, שכולנו קראנו לו "פאקמן", מורעל צבא אמיתי, גם הוא אבא לילדים קטנים, אך התנהג כל הזמן כמו חייל אמריקאי בן שמונה עשרה בעיצומה של פעילות במעבה הג'ונגלים של וייטנאם, ולא כמו מילואימניק בוגר ומיושב בדעתו בפעילות מבצעית בלב רצועת עזה הרותחת.
באחת הפעמים, עמדנו כל חיילי המחלקה פרוסים ממש מול אחת משלוחותיו של כביש הגישה הראשי של מחנה נוסיראת.
זו הייתה דרך עפר מאובקת, שהתמלאה במהירות בנחיל אדם גדול, צועקים, מנפנפים בידיהם, משליכים אבנים וברזלים, חלקם פניהם מכוסות בכאפיות ובברדסים, וכולם יחד מעלים ענן אבק מתאבך ומחניק.
בראש המתקהלים הבחנתי בדמותו של צעיר יוצא דופן.
הבחור היה ג'ינג'י מאד, עם שיער גזר להבה, לבוש בחולצת טריקו צהובה עם כיתוב בעברית: " משה תריסים ראשון לציון", מכנסיים אפורים ומזוהמים, וכפכפי פלסטיק כחולים וזולים לרגליו.
באורח מוזר ויוצא דופן מאד, הבחנתי בכלב חוצות צעיר המתרוצץ ליד הבחור כל הזמן.
לא נראה כאילו הג'ינג'י מתייחס אליו, אולם הכלב כל הזמן כרכר סביבו, משל הוא בעליו.
בזמן ההכנות לשמ"פ לימדו אותנו לחפש ולאתר את מנהיגי ההתקהלות, לבודד אותם מהקהל, ולהפחית בכך את גובה להבות ההמון המשתולל.
הסבתי את תשומת ליבם של חבריי לבחור הצבעוני הבולט במוזרותו, שנראה כמוביל את התהלוכה המתלהמת כולה.
הוא ראה כנראה שאני מתבונן בו בעיון, ייצב את מבטו בעיניי ממרחק של 30 מטר, והחל מנופף באגרופו לעברי תוך הטחת מטר קללות ונאצות בערבית, מתובלות גם ממיטב רפרטואר הקללות העברי, ובו בזמן פיו התרחב עוד ועוד בחיוך מאוזן לאוזן.
בשלב מסוים הרגשתי כחלק ממערבון ספגטי, בצהרי היום, אני עומד חמוש ומאובזר עד השיניים, ומולי עומד הפלסטיני הג'ינג'י ומנופף בזרועותיו בפראות, ופיו מפיק מרגליות.
לרגע נדמה היה לי כי כל יתר המשתתפים בסצנה, משני הצדדים, התפוגגו להם בשוליים, ורק שנינו נשארנו במרכזה של הסיטואציה ההזויה.
התרחשות זו הייתה כל כך פתאומית ומפתיעה, שחבורת הפורעים מאחוריו נעצרה כאיש אחד, הם חדלו להשתולל ובחנו את המחזה בדומייה, תוך שהם מעיפים מבטים לסירוגין בו ובי.גם חבריי שלי סקרו את המתרחש באלם.
הכול קרה תוך חלקיקי שנייה, עברו כמה רגעים של של מתח, ואז בפתאומיות, נשכב לו הבחור מולי, לרוחב הכביש, ראשו מונח בנונשלנטיות על ידו השמאלית, הרים את רגלו באוויר, כאילו הוא נמצא בעיצומו של שיזוף בספא מענג, בידו השנייה הרים לי אצבע משולשת, ומצמץ בשפתיו בכוונה רבה ובקולניות , ואז פלט , " בוא, בוא , יא מא..ק" ....
משהו ניצת בתוכי.
הנפתי את הפדראל היישר לפניי, תוך שאני ממקד את הכוונת הקדמית ישר בין רגליו של החוצפן..., ואז דני, דווקא דני הפרוע, נעמד לידי וצעק לי לתוך האוזן, אבי לאאא, זה לא שווה את זה..., הסטתי בשנייה האחרונה את הקנה ויריתי את התחמיש ישר לתוך מכולת אשפה גדולה וכחולה שעמדה בסמוך.
כדורי הגומי התפזרו לצדדים בתפרחת מרשימה, אך בלי לפגוע באיש. הבחור הג'ינג'י קפץ כנשוך נחש על רגליו, ונמלט במהירות אל תוך סמטאות מחנה הפליטים, בצחוק פרוע ולעגני, הכלב כל הזמן רץ בין רגליו, עד שנעלם מעיננו.
דני חיבק אותי בזרועו הגדולה, ולחש לי באוזן: אתה עוד תודה לי על זה...
הלכתי שפוף במקצת וטיפסתי בלאות למושב שליד הנהג בנגמ"ש. יצאנו אחרי ההתרחשות הזו לסיור בתוך הפרדסים, המודיעין דיווח לנו על ריכוז מתפרעים בסמוך לבית המטבחיים. נסענו לשם בשיירה של מספר כלי רכב. הגענו למבנה אבן ישן עם פתח גדול מוקף בשער ברזל גדול, וראינו חלקי בהמות שזה עתה נשחטו תלויים מאנקולים נוטפי דם.
מראה זה בוודאי לא הוסיף למצב רוחי הירוד ממילא באותה שעה. הבחנתי בהבזק צהוב בזווית העין, והספקתי לראות בחטף את הג'ינג'י עם החולצה הצהובה חומק לו מאחרי מבנה המשחטה, כשהכלב בין רגליו.
באתי לבקש מהנהג לעצור, כשדני צעק לי מאחור, " קלטתי אותו, אני עליו...", וקפץ כמו חתול על החול, התגלגל במהירות ופתח בריצת אמוק לתוך הפרדס.
רצתי אחריהם במהירות, אך רצועת הנשק נכרכה לי סביב הצוואר. הספקתי לראות את הג'ינג'י רץ בין העצים, ואז הכלב הסתבך לו שוב בין הרגליים, והוא מעד ונפל תוך כדי ריצה, בעירבוביה מטורפת של גפיים ורגליים.
דני הגיע אליו בשנייה, והתיישב עליו בכל כובד משקלו, והצמיד את גוו לקרקע. הכלב התרומם וברח מיילל לתוך הפרדס ונעלם.
הגעתי מתנשף אל מקום ההתרחשות, הוצאתי אזיקונים מכיס האפוד ואזקתי את הבחור בידיו. הרמנו קשר למפקדה ושאלנו מה לעשות עם העציר שלנו. קיבלנו דיווח בקשר כי עלינו להמתין לידו עד שיגיע נציג השב"כ ונמסור אותו לידיו.
בינתיים הגיעו יתר החברים מן הנגמ"ש ועמדו בסמוך לנו. שוב השתרר שקט, עמדנו וצפינו כולנו בבחור הכפות השוכב על הקרקע. באותו הרגע ממש התחלנו לשמוע קולות נשיפה רמים מלווים בחרחורים, בין עצי התפוז שמאחורי מבנה בית המטבחיים.
כאיש אחד דרכנו את הנשקים, השארנו את דני לשמור על העציר, והתקדמנו בזהירות לכיוון הקולות הרמים, המוזרים.
שם , בקרחת הפרדס, ראינו שני גמלים מזדווגים. הנאקה כרעה בצייתנות על החול החם, והזכר עלה עליה מאחור בתנוחה אופיינית, בלשון משתרבבת מבין שיניים צהובות, תוך כדי שהוא צועק בקולי קולות, לדווח לעולם ומלואו על ביצועיו המרשימים...
עמדנו בין השיחים וצפינו במופע הסטריפטיז הקברטי שהזדמן לנו ככה פתאום באמצע הפרדסים של עזה הסוערת.
יצא הגשש הבדווי של הכוח, נעמד מולנו, הצביע באמה מושטת על הזוג החוגג ופלט: "האדה אינתיפאדה..."
כולנו הסתכלנו בו בהשתוממות, ואז כאיש אחד פרצנו כולנו בצחוק גדול.
כל ההתרחשות באותו יום הייתה גרוטסקית למדי, ועכשיו, למראה פניו של הגשש, כשברקע הזוג ממשיך לתנות אהבים בקולי קולות, פשוט התפוצצנו בצחוק אדירים.
בימים ההם המילה "אינתפאדה" כבר החלה להתאזרח בשפה העברית. באמצעי התקשורת דיברו בהתחלה על התפרעויות, ומשאלה לא פסקו ולא נראה כי השקט ישוב לשרור בשטחים הכבושים עברו להשתמש במונח התקוממות.
אולם רבים גינו את השימוש במונח העברי, המזכיר קוממיות, על מנת שלא לבלבל בין התפרעויות הערבים בשטחים לבין התקומה העברית .
וכך, במהירות יחסית חדרה לה המילה הערבית לשיח הציבורי, תחילה בארץ ואח"כ בעולם כולו.
ידידינו הגשש הבדווי, היה גם מלומד, ובאותה עת למד במקביל באוניברסיטה בבאר שבע מזרחנות, והוא לימד אותנו שם בפרדס כי המשמעות המקורית של המילה "אינתפאדה" בערבית היא: "אורגזמה של גמל".
מסתבר כי בתום האקט המיני, נוהגת הנאקה להתרומם במהירות מרבצה, ואגב כך היא מנערת את הזכר החרמן מעליה...כך חדרה לה המילה אינתיפאדה, שהיא פעולת הניעור הזואולוגית בחיי הגמלים, וקיבלה משמעות של "התנערות".
ומכאן היא קיבלה משמעות חברתית-סוציולוגית, כאשר מעשה ההתנערות מתאר התקוממות, כאשר ציבור מתקומם מנער מעליו את הנוגשים, כפי שהנאקה מנערת מעליה את הזכר...
בזמן שצפינו בכל ההתרחשות הסקסואלית בפרדס, יצא הכלב מבין השיחים, והשתופף לו בסמוך לעציר על החול.
תוך מספר דקות הגיע ג'יפ של השב"כ, ומסרנו לידיהם את העציר שלנו.
עלינו כולנו על הנגמ"ש ונסענו להתקלח במחנה האוהלים שלנו בסמוך לכפר דרום, ממש מול הכניסה למחנה הפליטים נוסיראת.
שמחתי מאד להגיע למחנה אחרי היום ההזוי הזה, והתמסרתי בעונג לשטף עז של מקלחת כמעט רותחת, שהייתה לבטח צ'ופר מאד לא צפוי במעמקי המחנה שבשיפולי עזה.
שם במקלחת, קיבלתי שיעור נוסף במכמני השפות השמיות במזרח התיכון. חברי הדתי לפלוגה, יהודה, התקלח בתא הסמוך, והתחיל להסביר : " שמע, אינתיפאדה זה לא בדיוק אורגזמה של נאקה.... אני לא יודע מאיפה המציאו את זה, אבל אני יודע שזו למעשה מילה עברית עתיקה..."אינתיפאדה" אינו אלא "אותך אפדה", למשל: אינתי = אותך. פאדה = אפדה. כלומר: אותך (אדמתי) אפדה.
למעשה, זהו שימוש במושג הפדיון העברי העתיק אשר הוצא מהקשרו המלא, היהודי, שמשמעו לפדות אדמה באמצעות עבודה.הוא המשיך והסביר כי ביהדות העתיקה, עושרו של אדם נמדד בכמות המקנה והבקר והסוסים והגמלים שיש לו, אזי איכשהו מושג פדיון האדמה התגלגל והפך לאינתיפאדה של היום.
לך תדע , בטירוף המזרח תיכוני שבו אנו חיים, מה המקור האמיתי של מילים וביטויים עתיקים...".
הקשבתי לו תוך שאני מסתבן, ולאחר הרהור קל השבתי שכרופא וטרינר אני מעדיף לאין ערוך את האספקט הזואולוגי שבאקט המיני בין הגמל לנאקתו...ובפשטות אינתיפאדה היא אורגזמה!, ואגב, זה גם מתאים פוליטית, כי ללא ספק שני העמים דופקים אחד את השני כבר יותר ממאה שנה ברציפות...
לאחר מקלחת אקדמית זו, יצאתי לכיוון המאהל שלנו במכנסיים קצרים ומגבת על הכתפיים.
הבחנתי מצד ימין באוהל המטבח ובצריף המפקדה, ושם, על השביל ביניהם, ישב כפות מיודענו הגינג'י, והכלב רובץ בסמוך לרגליו.
נוצר ביננו קשר עין מהיר, הוא השפיל עיניו ונעץ מבטו בקרקע לפניו.
פתאום יצאו שני עובדי מטבח מהאוהל, והתחילו להכות ולבעוט בעציר בכל חלקי גופו.
אחד מהם הניף ארגז פעולה והתכוון להנחיתו על ראש העציר.
רצתי לשם במהירות, תפסתי לבחור בפרק ידו, וסיננתי "די.." ,
אמנם הייתי ללא מדים ודרגות, אולם משהו במבע פניי גרם להם להפסיק, הם סיננו קללה עסיסית, ופנו להסתלק למעמקי אוהל המטבח...
הג'ינג'י שכב על הקרקע מתנשף בשפתיים חשוקות, והכלב עומד מעליו ומלקק אותו ביסודיות בפניו ובכתפיו החבולים. נכנסתי למטבח והבאתי לו ספל מיץ מאחד השולחנות.
הבחור גמע בשקיקה, ניגב פיו בשרוולו, ואמר לי בעברית צחה: "זרוק לו אבן...", וכיוון במבטו לכלב שלידו. השתוממתי. מה פתאום לזרוק עליו אבן?
הוספתי ואמרתי לו כי אני רופא וטרינר, רופא חיות, וכי בשום אופן אני לא מתכוון לזרוק עליו אבן...הבחור חייך ופלט שוב: "זרוק לו אבן...",
אז ראיתי כי הכלב, זאב מעורב, משתופף כלפי מטה בעמדת משחק כלבית ומסתכל בציפייה באבן קצת יותר גדולה מתפוז שהייתה מונחת על החול.
הרמתי את האבן, והשלכתי אותה למרחק כמה מטרים, הכלב פנה חדות והחל לרוץ אחריה בעונג ניכר, תפס אותה בפה באמצע הגלגול, חזר לכיווני, ופלט את האבן בסמוך לרגליי...
חזרתי והשלכתי אותה למרחק גדול יותר, והכלב שוב רץ לתפוס אותה, וחזר להשליך אותה בסמוך לרגליי היחפות.
המשכנו לשחק בקצב גובר והולך, הג'ינג'י הכפות מסתכל בשנינו וראשו נע מצד לצד , עוקב אחרי האבן במעופה, והכלב החוזר מבלי להתעייף על המשחק המלהיב.
עד מהרה הפכנו למרכז תשומת הלב, כאשר כל מי שהיה במחנה באותו הרגע צופה במחזה המוזר, משחק ה"להביא" בתוך מחנה צבאי, ממש ממול למחנה הפליטים הסוער ביותר ברצועת עזה.
לא התעייפתי מלהריץ את הכלב הלוך ושוב, לאורכו של מגרש החול הגדול. בשלב מסוים, הגיעו קציני המפקדה, והעלו את העציר לתחקור בצריף הקמב"צ.
הכלב חדל מן המשחק, הלך אחריהם בהיחבא והשתופף בסמוך לגרם המדרגות של המבנה.
פניתי לאוהל שלי בכדי להתלבש וללכת לארוחת הערב. בחדר האוכל התיישב לידי קצין המודיעין, וסיפר לי כי לאחר תחקור קצר, הוחלט לשחרר את הבחור, הוא הועלה על ג'יפ המפקדה, שהסיע אותו לפאתי מחנה נוסיראת, וכל אותו הזמן הכלב רץ אחרי הג'יפ. כאשר הבחור שוחרר, מיהרו שניהם יחד לתוך המחנה, עד שנעלמו מעיניו של קצין המודיעין.
ארינט בע"מ ©