אסביר כאן בקצרה את עמדתי בנושא.
אנו מסרסים ומעקרים בעלי חיים משלוש סיבות עיקריות:
א. מניעת גורים מיותרים
ב. מניעת התנהגות מין משנית
ג. מניעת מחלות של מערכת המין.
מניסיוני האישי, המתפרס על פני כמעט ח"י שנים, בעלי חיים מעוקרים /מסורסים חיים יותר שנים ויותר טוב מאחיהם התמימים.
כלומר איכות החיים ואורך החיים עולה כמעט פי שלוש בבעלי החיים המעוקרים.
יש לי כלב זאב בן 8 מסורס מגיל 1/2 שנה, כלבת קוקר ספניאל בת 3 מעוקרת מגיל 1/2 שנה, חתולה בת 10 מעוקרת מגיל 1/2 שנה , וחתול בן 5 חודשים, מסורס מזה שבועיים. כולם נראים ומתנהגים מצויין.
בקורסים ובהשתלמויות שעברתי במשך השנים ניתן לסכם שתי גישות:
הגישה האמריקאית- מעקרים ומסרסים כמה שיותר מוקדם- לפי חוק ה"קילו" כלומר כלב או חתול שהגיע למשקל 1 ק"ג ניתן לסרס/לעקר...
הגישה הבריטית - לעקר בגיל 10 חודשים עד שנה.
אני נוקט בשיטת ביניים, ואני ממליץ לעקר ןלסרס לא לפני גיל 1/2 שנה בכלב/ה או בחתול/ה.
עד היום, ברוך השם, לא ניתקלתי בבעיות רפואיות עקב שיטת עיקורים זו, וכל בעלי החיים שעיקרתי וסירסתי במהלך השנים, בריאים ושמחים ( בהנחה שלא נפגעו ע"י מכונית כמובן...)
ובכל זאת אני רוצה להאיר אספקט מסויים של נושא חשוב זה.
אני מאמין כי לכל היצורים החיים , כולל האדם יש שתי "מטרות" בסיסיות: לשרוד ולהתרבות.
וכל SPECIES פיתח במהלך האבולוציה איסטרטגיה של שרידות.
לפיכך אני מניח שהמין האנושי פיתח את ההריון החד-עוברי בד"כ , בעוד שהכלבים והחתולים פיתחו את ההריון מרובה העוברים, מתוך כוונה שישרדו המותאמים והכשירים ובעלי המזל ביותר.
אולם ברגע שבני האדם בייתו את הכלב ואת החתול, כלומר הוציאו אותם מתחום הטבע הפיראי והכניסו אותם לביתם, הייתרון של הריון מרובה עוברים הופך לחיסרון, לא רק מבחינת האדם, אלא מנקודת המבט האבולוציונית של המין הכלבי והמין החתולי.
ובקיצור - הטבע נתן לכלבות ולחתולות את האפשרות להמליט הרבה מתוך כוונה שישרדו מעט.
האדם מאפשר לכלבות ולחתולות שישרדו הרבה, בניגוד ל"כוונה " של הטבע, ולעיקרון המלתוסיאני של שרידות האוכלוסיות באקלים אקולוגי וכלכלי נתון.
מסתבר שמכל זוג כלבים המתרבה חופשי - ייוצרו תוך 5 שנים 64000 גורים... ובחתולים 25000...
כלומר, אין מצב שבעולם שכל כך הרבה גורים ישרדו.
לפיכך הפיתרון היחידי הבא בחשבון הינו עיקורים וסירוסים, בכדי למנוע את הצורך המצמרר והמזוויע של המתת כלבים וחתולים עודפים.
כמו כן, המין האנושי באיוולתו, גרם לתופעה ייחודית שהטבע והאדם אינם ערוכים לה, והכוונה לחיות המשוטטות.
זהו בעצם שלב ביניים אבולוציוני בעייתי ביותר, של בעלי חיים אשר יצאו מגדר "חיית בר" ולא ניכנסו לגדר " חיית בית".
לפיכך נוצר מצב אבסורדי ומסוכן מבחינה זואונוטית , של בעלי חיים המשוטטים ללא בעלים בסביבת המגורים של האדם, שהם לא חיות בר ולא חיות בית. ללא ידע ואפשרות טבעיים כמעט של השגת טרף מחד, וללא מפרנס ותומך אנושי מאידך.
כך, בלית ברירה, חיות אלה, כלבים וחתולים, אשר גם הם מעוניינים לשרוד כמובן, מחטטים והופכים פחי אשפה, נילחמים על כל פיסת מזון פנוייה, נילחמים ביניהם על חסדי הנקבות ועל שאריות המזון המעופש והדל, וממליטים כמו משוגעים בלי יכולת מינימלית לפרנס את צאצאיהם. בה בעת הם גם עשויים להעביר מחלות כגון כלבת, FIV , חתלתלת , וכד'.
אין יום כמעט שבו לא באים אליי למרפאה ילדים עם גורי חתלתולים נטושים שמצאו ברחוב, פרוותם מדולדלת, ביטנם נפוחה מרעב ומתולעים, עיניהם עצומות ונפוחות ממוגלה.
אם תנסו להפריד את עפעפיהם הדוויים, יעוף שפריץ כזה של מוגלה שתתהו האם באמת בחרתם במיקצוע הנכון...
זהו בעצם סבל מתמשך, לא מוסרי ולא אנושי כמובן, ומטרת העיקור הינה למנוע סבל זה מכלבים וחתולים בכל מחיר.
אני מאמין באמונה שלמה כי זהו נושא חינוכי ממדרגה ראשונה. ממש כפי שמכיתה א' למדנו על פירחי ארצנו האסורים בקטיף, והיום האוכלוסייה בישראל אחרי 40 שנה של חינוך בתחום, נמנעת מלקטוף פרחים, כך גם יש לחנך את הילדים ובני הנוער מכיתה א' על החשיבות הקריטית של נושא העיקור והסירוס של חיות מחמד ביתיות, כמו גם של אלו החיות ברחוב ומשוטטות ללא בעלים.
ניתוח עיקור עם תלמידים במרפאה
כפי שכבר כתבתי בעבר, וטרינריה אינה רק מיקצוע אלא היא אורח חיים. מי שלא מפנים עובדה זו, רצוי שיבחר מקצוע אחר.
כמו כן, כדאי מאד שוטרינר יגדל בביתו בעצמו חיות מחמד, ללא ספק צורת ואיכות הטיפול הרפואי שהוא נותן ללקוחות תהייה טובה בהרבה רמות מאשר וטרינר "מדעי" ללא ניסיון מעשי.
להלן דוגמא של חיית מחמד שלי , בעצם 4 בעלי חיים בחיה אחת!
לפני 4 חודשים הובאו למרפאתנו זוג חתלתולים תאומים בני יומיים, עצומי עיניים, עם חבל טבור משתלשל, וזהות מוחלטת בצבע העור שהיה אפור עם כתם לבן גדול בחזית.
הבאתי אותם הביתה , ונתתי לשתי התאומות שלי , שי ויובל , להאכיל אותם בבקבוק ולטפל בהם. הם החזיקו מעמד במשך שבוע, ינקו ברעבתנות והתפתחו יפה, אולם לאחר אותו פרק זמן הם פתאום, יחד, חדלו לאכול וגוועו תוך מספר שעות.
מיותר לציין איזה עוגמת נפש זה גרם לנו, לכל המשפחה, במיוחד לתאומות.
אלא שממש למחרת מישהי מצאה ברחוב גור חתולים ג'ינג'י וחמוד, בגיל מעט יותר מבוגר, ומיידית הבאתי אותו לתאומות, לשמח את ליבן.
שי ויובל התלהבו מאד, והחליטו לקרוא לו "תוכי" דווקה, על שמו של תוכי שהיה לנו ואיננו עוד..
תוכי אומץ מיידית ע"י הכלבה שלנו, לאטה, קוקר ספניאלית שובבה בת 3 שנים, שגם היא ננטשה במרפאתנו בהיותה גורה.
היא ממש הפכה לאימא בשבילו. הם ישנים מכורבלים יחד כל לילה, ומשתוללים ביחד כל היום, לראות אותם במשחקיהם על השטיח, או במירוצים מלהיבים מסביב לגינה במהירות מטורפת זו חוויה מרנינה בפני עצמה.
כך יצא שהחתול תוכי משוכנע שהוא כלב. הוא מתלווה לכלבים כל אימת שהם יוצאים לטיוליהם היומיים עם הילדים או איתי.
כמו כן הוא מלווה את הבנות כל בוקר לבית הספר, הולך לידן ב"רגלי" עד לפתח בית הספר, שם הן ניפרדות ממנו לשלום, והוא חוזר לבד הבייתה.
תוכי מאד אוהב לישון על הכרית שלי, והוא מבלה עליה חלק ניכר מן היום כשהוא שרוע עליה בפישוט איברים.
יש לנו צילום בו הוא נראה כשהוא לייד המחשב בתנוחה של ארנבון...
אם כן יש לנו כאן חיה שהיא חתול ותוכי וכלב וארנבון...
אני סבור שבהחלט רצוי שלוטרינר יהיו סיפורי חיים דומים לאלה בכדי להיות איש מקצוע יותר טוב.