בדרך כלל אני מתרשם ומחבב בעלי חיים גדולים. הפיל והג'ירפה תמיד "יעשו" לי את זה , לעומת הגרביל והצ'ינצ'ילה המקסימים בדרכם.
אפילו בין הכלבים, נטיית ליבי לכיוון הגזעים הגדולים לעומת הקטנים. אני מעדיף את כלב הרועים הגרמני, את הגולדן רטריבר ובייחוד את הברנר-זננהונד על פני הפינצ'רים והיורקשייר-טריירים הזערוריים.
ובכל זאת, את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיים למדתי דווקא מיצור קטן וצנוע יחסית, התוכון הגמדי.
בילדותי, הוריי רכשו עבורי זוג תוכונים גמדיים חביבים ביותר. אחיותיי ואני נהגנו להתבונן בהם רבות. אבי הגדיל לעשות, וקנה לי ספר הסבר על גידול תוכונים שרכש במיוחד בחנות חיות. מספרון זה למדתי כי לא די בכלוב, אלא יש להוסיף לו תא הטלה.
אהבתי לעסוק בנגרות בסיסית, ולפיכך בניתי את תא ההטלה הראשון במו ידיי, לפי המפרט בספר ההדרכה, אף על פי שפצעתי את ידיי כהוגן תוך שימוש במשורית החדה כאשר ניסרתי עיגול כמעט מושלם בקדמת התא.
אותו ספרון גם הבהיר כיצד מבדילים בין בני הזוג, מעל למקור ישנה ה"דונגית", אותו קפל קרני המכיל את הנחיריים. בזכר הדונגית כחולה ובנקבה היא חומה.
התוכון הזכר שלנו היה בצבע כחול צי יפהפה, עם נקודות לבנות בצווארון, והנקבה הייתה צהובה לחלוטין, ודמתה יותר לכנרית מאשר לתוכונית.
בני הזוג נהגו לגפף אחד את השנייה שעות רבות, ולהתנשק באינטנסיביות.
תכונה זו שלהם שבתה את ליבנו, וגם גרמה ללא מעט הערות מפולפלות ומבודחות מהצופים בהם, בני משפחה , חברים ומכרים.
מספר ימים לאחר שהתקנתי את תא ההטלה, הסתגרה בו הנקבה, ויצאה משם לאכול רק אחרי יומיים.
בזמן שאכלה, פתחתי בזהירות את הגגון והצצתי פנימה, ולמרבה ההתרגשות הבחנתי שם ב5 ביצים קטנות ומבהיקות.
לא רחק היום והגוזלים בקעו. כמו כל גוזל הם נראו מכוערים ומעוררי רחמים, בניגוד לגורי הכלבים המלהיבים בינקותם.
רק לאחר חודש הצעירים החליפו את פלומתם בניצוי מפואר, אז הסתבר שכולם יצאו ירוקים, ממש השילוב המושלם בין הכחול האבהי לצהוב האימהי.
שמתי לב במהירות כי ההורים מרבים לנשק ולגפף את ילדיהם הצעירים. כמו כן הבחנתי כבר מחוץ לתא ההטלה, כי האב מעת לעת נוהג להאכיל את אחד הצאצאים, בגרגרי תערובת, או בחלקי פרי ששמנו להם לעיתים בכלוב. לאחר ההאכלה נהג האב גאה לסרק את בניו/בנותיו במקורו, ולהעלים כל כתם של לכלוך ולו הקטן ביותר ממחלפותיהם.
באחד הימים הבחנתי באירוע מוזר.
התוכון הזכר,התנמנם לו על אחד השלבים במרומי הכלוב, בעוד שבניו התגודדו להם בשלב התחתון יותר.
אחד הבנים ניתק מאחיו, ניגש לאכול מעט תפוח, ואז עלה לשלב העליון וניסה להאכיל את אביו מולידו. התגובה הייתה מפתיעה. האב פקח את עיניו בפתאומיות, ותקף בפראות רבה את התוכון הצעיר.
הוא לא חדל ממעשיו התוקפניים, וניקר את הגוזל האומלל בעוצמה רבה בפדחתו.
ניגשתי במהירות והפרדתי בין הניצים.לולי התערבותי המהירה, האב היה קוטל את בנו לאלתר.
נאלצתי "לאשפז" את התוכון הצעיר בכלוב נפרד, ולטפל בו ממושכות עם תמיסת פולידין בקרקפת עד שנוצותיו חזרו לצמוח במקום הפגוע.
הייתי המום בהחלט למראה האלימות המתפרצת שהייתה כה מנוגדת להתנהגות העדינה והאבהית שהפגין הזכר עד לאותה אפיזודה.
הדבר הטריד את מנוחתי עד כדי כך, שנסעתי לאוניברסיטת ת"א, לשיחה עם פרופ' מנדלסון, ראש וראשון לזואולוגים בארץ.
הוא טרח להסביר לי כי בטבע, תמיד החזק הוא המגן על החלש, בתוך אותה קבוצה של בעלי חיים.
בחיות משפחתיות ושבטיות כגון הכלביים, הסוסיים ו /או התוכיים,השליטים הם המטפלים ודואגים לכל יתר בני השבט.
אם אחד מחברי הלהקה מעז להאכיל או לטפל במישהו הגבוה ממנו במדרג, הדבר מתפרש כניסיון הדחה, ממש "פוטש".
לעיניים אנושיות זה נראה כהתנהגות חביבה ואוהבת מצד הפרט הנחות , אולם בעיני החיות זו התגרות לשמה, העלולה להסתיים בקרב עד מוות כפי שחזיתי בעצמי.
האירוע וההסבר המלומד הנלווה לו השפיע עלי עמוקות.
כאשר אתה בא לעזור , יש לעשות זאת ברגישות ובשום שכל, בכדי שהצד האחר לא ירגיש מושפל עקב הנתינה.
בשעת ערב מאוחרת לפני מספר שנים צלצל פעמון הכניסה של דירתנו.
עסקתי באותה שעה באמבטיה לילדיי הקטנים, כך שניגשתי נוטף מים ורטוב לפתוח את הדלת.
בפתח עמדה בחורה לא מוכרת לי, "שלום, שמי מירב", הציגה את עצמה והושיטה לי מעטפת נייר תפוחה.
הראיתי לה את ידיי הרטובות , ואז היא פתחה את המעטפה והראתה לי בתוכה חבילה גדושה במזומנים.
הסתכלתי בבחורה במבט שואל, לא הכרתי אותה בין לקוחותיי, ולא זכרתי שמישהו אמור להביא לי סכום כה גדול במזומן.
"אני רוצה להירשם למכללה שלך, יש כאן בדיוק את סכום שכר הלימוד לשנה שלמה", אמרה.
"מה כל כך בוער כעת, בשעת ערב מאוחרת, מדוע אינך ניגשת למשרדנו בשעות הבוקר, כמו כל בן אדם נורמאלי?" שאלתי אותה בפליאה.
"ראה", הסבירה, "אין לי בבית כספת, ואני לא סומכת על השותפים שלי, אז חששתי להישאר עם סכום כסף גדול בבית, מה עוד שאני יוצאת עכשיו ממש לבליינד- דייט, וחשבתי שזה יהיה יותר בטוח אם אביא אליך את הכסף ישירות לביתך..."
חשבתי שהבחורה הזרה חומדת לצון, ואפילו הסתכלתי במסדרון שמא מתחבא שם הצוות של יגאל שילון מ "פיספוסים", אבל היא הייתה רצינית לחלוטין.
"שימי לב", אמרתי לה, "זה שאת משלמת עדיין לא מקנה לך את הזכות ללמוד, את צריכה לעבור ראיון קבלה מסודר, כמו כל התלמידים..."
"אין בעיה", אמרה, "תשמור את הכסף אצלך, ומחר אני מגיע אליך למשרד לראיון".
נתתי לה קבלה בכתב יד על הכסף, היא הלכה לדרכה, ובעודי תוהה על הסיטואציה המוזרה, חזרתי להשלים את רחצת הקטנים.
למחרת בבוקר כאשר הגעתי למרפאה ראיתי את הבחורה ממתינה לי ליד הפתח, עם תוכי ג'קו על הכתף וגור כלב רועים גרמני בסמוך לרגליה, עם קולר ורצועה חדשים ויקרים למראה.
"מה זה?" שאלתי אותה,
"חשבתי שאם אני כבר מגיעה לראיון, כדאי גם שתבדוק לי את החמודים האלה, נכון שהם מקסימים? קניתי אותם עכשיו בחנות החיות הסמוכה".
עכשיו ממש? שאלתי בהשתוממות, הבחורה הייתה לבושה באימונית פשוטה, ובעלי החיים נראו לי יקרים למדי, משהו לא הסתדר לי בכל הסיפור...
"כן" , אמרה מירב, "הינה הקבלות, התוכי והכלב יחד עלו לי כמה אלפי שקלים טובים..."
הכנסתי אותה למשרדי, הגשתי לה כוס קפה, ושאלתי אותה בעדינות מאיפה יש לה כל כך הרבה כסף להוציא בבת אחת. חששתי שמא יש לי עסק עם עניין לא חוקי כלשהו.
"ד"ר ליליאן, אני רוצה כבר הרבה זמן להירשם ללימודים במכללה שלך.
לא מזמן עברתי ניתוח מורכב, שהסתבך בסופו.
הבטחתי לעצמי שאם אני יוצאת מכל הסיפור בשלום, אני לא אשתהה יותר, ואפנק את עצמי בכל הדברים שתמיד חלמתי לעשות.
לא מזמן קיבלתי פיצויים מחברת הביטוח שלי עקב הסיבוכים הרפואיים , סכום מכובד ביותר, דבר ראשון באתי אליך הביתה והבאתי לך את הכסף ללימודים, אח"כ יצאתי לבלות במועדונים כל הלילה, ועכשיו על הבוקר קניתי את התוכי ואת הכלב שכל החיים רציתי, יותר מאוחר אלך לקנות סלון חדש, מקרר חדש ועוד כמה חפצים לבית..."
בדקתי את הכלב והתוכי, ומצאתי אותם בריאים לחלוטין. חיסנתי ותילעתי את הגור,
ובאותה הזדמנות שאלתי אותה היכן משפחתה. "אני גרה לבד" היא השיבה לי, אין לי הורים ומשפחה.
"מירב", אמרתי, "אמנם אין זה מענייני, את אדם בוגר, אולם הרשי לי להציע לך משהו, אני מניח שאת לא רגילה היית מעולם לראות סכומי כסף כל כך גדולים בבת אחת, ונראה לי שנכנסת לבולמוס של הוצאות מטורפות, ואת פשוט עלולה להישאר בלי גרוש בסוף מסע קניות מטורף שכזה.
אני לא מכיר הרבה אנשים המסוגלים "לפוצץ" סכומי כסף גדולים כאלה בבת אחת ובפתאומיות. אולי כדאי שתכניסי את הכסף לתוכנית חיסכון בבנק למספר חודשים, ותשקלי את צעדייך הבאים ביתר זהירות?"
אמנם הרגשתי כמו דודה זקנה, אולם חשבתי שזה הדבר ההוגן ביותר לעשות.
למחרת , בשעת בוקר מוקדמת למדי, החריד אותי צלצול טלפון פתאומי משנתי, זו הייתה מירב שסיפרה לי כי השאירה בטעות את דלת ביתה פתוחה, וגור הכלבים חמק החוצה בפתאומיות, היא רצה אחריו ברחבי העיר, ומשלא מצאה אותו, חזרה במפח נפש לביתה, רק כדי לגלות כי התוכי התעופף לו מבעד לחלון ונעלם...
כך פרחו להם אלפי שקלים, תרתי משמע, דרך החלון ...
כל שנותר לי לעשות היה להביע השתתפות בצערה. בנוסף המלצתי לה לתלות מודעות בכל רחבי העיר , ובמיוחד בלוחות המודעות במרפאות הוטרינריות שברחבי העיר. אולם בחלוף הימים הסתבר שהן התוכי והן הכלבלב נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
כמה ימים יותר מאוחר נכנס למרפאה, כרוח סערה, אברך חרדי מתנשף.
הוא צנח באפיסת כוחות על הכיסא, וביקש כוס מים בקול ניחר.
לאחר שנרגע מעט, הסביר לי את פשר ביקורו המוזר.
הסתבר כי הוא ואשתו ניסו להביא ילד לעולם שנים רבות, ללא הצלחה. הם ניסו הכול, הלכו לכל הרופאים, התייעצו עם טובי הרבנים בארץ ובעולם, ללא הועיל.
אחד הרבנים אף אמר לאותו בחור כי עליו להמתין לאות מן השמיים, משהו שרק הוא יבין, שיסביר לו כי נגמרו צרותיו, ורחמה של אשתו ייפתח בעזרת השם יתברך.
כאשר יצא מביתו של הרב, נהג במכוניתו אחוז שרעפים, וכאשר חיכה ברמזור אדום, לפתע נחת לו ישר על מכסה המנוע עוף מוזר, שלא ראה מימיו.
הוא כמעט התעלף כשראה זאת, משוכנע שזהו האות הפלאי עליו דיבר הרבי. הוא יצא מן האוטו, ופשוט התחיל לדבר אל הציפור המוזרה, בלי לשים לב למכוניות הצופרות מאחוריו, ולנהגים העוקפים אותו בעצבנות.
היצור המכונף עלה לו על הזרוע, טייל לאורכה, היגיע לו עד הכתף, התכרבל לו בנוחיות ונרדם לו שם, כאילו כל חייו הוא רגיל לישון על כתפי אברך חרדי.
הבחור הרגיש שמשהו מסתורי קורה כאן, שאל עוברים ושבים היכן יש בסביבה מישהו שמבין בציפורים, ואחד האנשים הוביל אותו למרפאתי.
מה? אתה רוצה להגיד לי שהוא כאן? שאלתי בהשתוממות, כן, השיב, בספסל האחורי של המכונית שלי.
יצאתי איתו החוצה במהירות, ושם ראיתי תוכי ז'אקו אדום זנב ויפהפה נוחר לו קלות בשינה עמוקה, חסר דאגות לחלוטין.
הערתי אותו בעדינות, הוא עלה ברצון על זרועי המושטת ושלושתנו חזרנו למרפאה.
שאלתי את הבחור היכן כל זה קרה, ואז הסתבר לי, שזה במרחק 100-200 מטר בלבד מביתה של מירב...
בדקתי את התוכי, ומצאתי כי הוא בריא ושלם. הסברתי לאברך כי זו איננה ציפור פלאית, אלא אפרור אפריקני אדום זנב (ז'אקו), אמנם יקר, אך ניתן לקנותו בכל חנות לחיות מחמד.
עוד סיפרתי לו בעדינות המתבקשת את סיפורה של מירב, והתוכי שפרח לו מבעד לחלון.
הבחור הסכים שאתקשר למירב, והיא הגיעה למרפאה תוך מספר דקות. אולם כאשר בחנה את הציפור , לא הייתה בטוחה כי זהו אמנם הג'קו שלה, כיוון שלא היו עליו סימנים מיוחדים, ובכל אופן, היא הודיעה לי חגיגית, שמכיוון שהתנהגה בכזה חוסר אחריות, היא הגיעה למסקנה שהיא לא בוגרת מספיק בשביל להיות אחראית על חיית מחמד...
הסתכלתי בה פעור פה, הרי שילמת עליו כל כך הרבה כסף...
נכון, אבל למדתי את הלקח, אני לא רוצה לגדל תוכי, וזהו, תודה שהתקשרת אליי, ד"ר ליליאן, הסתובבה והלכה לה לדרכה.
פניתי לבחור ושאלתי אותו מה עכשיו?
הוא הרהר רגע, ואז החליט שהוא לוקח את התוכי אליו הביתה.
כמה חודשים לאחר מכן מצאתי את הבחור ממתין בחדר הקבלה במרפאה, ולמרגלותיו כלוב מפואר ובתוכו התוכי.
טיפלתי בכמה לקוחות קודמים עד שהגיע תורו של הבחור להיכנס.
הוא סיפר לי באושר רב כי אשתו בהריון, בחודש השביעי, הם מאד שמחים כמובן, ומשוכנעים שהתוכי הוא שהביא להם את המזל.
הם אפילו עברו לדירה חדשה, בקומה שמינית , בבניין על גבול בני ברק –רמת גן.
אלא שמזה מספר ימים הם שמו לב שהתוכי משתעל ומצטמרר, ולכן הוא כאן איתו במרפאה.
שאלתי היכן התוכי מתגורר, ומסתבר שהם שמו אותו בסלון, ממש בסמוך לחלון פתוח רוב הזמן.
הוספתי ושאלתי האם התוכי בא במגע עם ציפורים אחרות, והוא השיב בחיוב, מסתבר שחלק ממזונו של התוכי נופל על הרצפה בסמוך לכלוב, וכל מיני דרורים וצוצלות וגם ציפורים אחרות נוהגות מעת לעת להיכנס דרך החלון הפתוח ולאכול את גרגרי המזון שנפלו על הרצפה.
נתתי לבחור כפפות אסבסט עבות, ביקשתי ממנו לאחוז את התוכי בתנוחה גבית, ושאבתי מעט דם מהווריד בבית השחי.
הוריתי לו להשאיר את התוכי במרפאה, שילחתי אותו לדרכו והבטחתי להתקשר אחרי שעתיים .
לצערי, החשש שלי התאמת, הסתבר שהטסט לכלמידיה יצא חיובי, דהיינו התוכי חלה ב"מחלת התוכים" הנגרמת מהחיידק כלמידיה פסיטאצ'י. כנראה שהמגע עם ציפורי הבר שהסבו בסמוך לחלונו גרם לו להידבק ולחלות.
זוהי מחלה זואונוטית קשה, העלולה לעבור לבני אדם מבעלי כנף דרך הנשימה. טילפנתי לבחור וביקשתי ממנו להתייצב במרפאה.
סיפרתי לו על ממצאי המדאיגים. הוא אמנם דאג לתוכי, אולם שאל האם המחלה עלולה להשפיע על אשתו ההרה.
השבתי בחיוב.
עוד הוספתי, שלעניות דעתי המקצועית, אל לו לקחת את התוכי הביתה במצבו זה, ושירשה לנו לטפל בו לאלתר.
הבחור הסכים, ואף הודיע לי שלא להתחשב בעלויות הכלכליות, עליי לטפל בתוכי כמיטב יכולתי, עד להבראה, יעלה כמה שיעלה.
לקחתי את התוכי, ושיכנתי אותו עם הכלוב בחדר צדדי בפינת החי שלנו, רחוק ככל הניתן מיתר החיות, ושמתי על החדר שלט "הסגר".
מדי יום קיבל התוכי החולה שתי זריקות לשריר החזה של ויבראמיצין, ומדי פעם גם זריקות ויטמין B.
התוכי טופל במשך חודש תמים. הוא כבר הגיע למצב כזה שברגע שהגעתי לחדרו, הוא ניסה להימלט ממני, נמאסו עליו לחלוטין הזריקות היומיות.
ביום האחרון לטיפול, מצבו של התוכי הוטב בהרבה, הוא הפסיק להשתעל, עיניו היו נקיות ללא הפרשות, הרגשתי שהוא מוכן לשוב לבעליו.
בבוקר קיבלתי טלפון מהמשטרה, מסתבר שבמשך הלילה אלמונים פרצו לפינת החי. הגעתי למקום במהירות ואז הסתבר לי כי הגנבים נטלו עימם חמוס, איגואנה גדולה ואת הכלוב המוזהב עם הז'אקו בתוכו.
חששתי מתגובתו של האברך עת ייודע לו כי תוכי המזל שלו איננו. טילפנתי מיידית לכל המרפאות הוטרינריות שברמת גן, גבעתיים ואלו שבתל אביב הסמוכות לנו, סיפרתי להם את הסיפור וביקשתי כי במידה ויגיע אליהם תוכי ז'קו אפור חדש במשך היום, שיואילו בטובם להודיע לי.
לא תליתי בזה תקוות רבות, והכנתי את עצמי לשיחה הבלתי נמנעת עם הבעלים.
להפתעתי, שעתיים אחר כך התקשרה אליי רופאה וטרינרית מרמת גן, וסיפרה לי כי מישהו התעניין אצלה טלפונית אם היא מבינה בתוכים והם קבעו להיפגש במרפאתה תוך מחצית השעה.
הודיתי לה בחום, לקחתי את כלב הזאב שלי, והמתנתי בחדר הקבלה של אותה רופאה כמו פציינט "רגיל".
ואכן, אחרי מספר דקות נכנס למרפאה אדם נושא את הכלוב המוזהב בתוכו התוכי "שלנו". זיהיתי אותו לפי סימני דקירת המחט בשרירי בית החזה שלו.
פתחתי בשיחה ידידותית עם אותו אדם, כשבמקביל ובהיחבא התקשרתי לשוטר שהודיע לי על הפריצה מלכתחילה.
דרך חלון הראווה של המרפאה ראינו ניידת משטרה עוצרת בסמוך ושני שוטרים יוצאים ממנה. האיש עם התוכי אמר שהוא צריך ללכת לשרותים, ביקש ממני לשמור על הכלוב לכמה דקות, פתח את הדלת ונעלם חיש קל כאילו לא היה...
לאחר שגבו ממני עדות שוחררתי לדרכי, ונסעתי ישירות לביתו של האברך, להביא לו את התוכי ההרפתקן במו ידיי.
שבוע לאחר מכן התקשרתי לשמוע מה שלומם, האברך הנרגש סיפר לי כי אשתו ילדה בן במז"ט אולם טכס הברית נדחה כיוון שהעולל עם צהבת ועדיין לא שוחרר מבית החולים.
המלצתי לו לפיכך לא להשאיר את התוכי בבית כאשר התינוק יחזור בכדי שלא לסכן אותו.
יום למחרת התקשר אליי שוב הבחור וסיפר לי , מאושר, כי שכנו, רב ידוע בבני ברק, וקצין בכיר ברבנות הצבאית , הסכים לשכן את התוכי " בעל הנס" אצלו בסלון, עד שהילד יגדל ויתחזק.
שמחתי מאד לפיתרון זה.
כמה חודשים אחר כך, בערב פורים קיבלתי קריאת חירום טלפונית. הסתבר כי החוגגים בביתו של אותו רב "השתגעו קצת", ונתנו לתוכי לשתות מעט יין...
הזדעזעתי כהוגן, הודעתי למטלפן כי תוכים רגישים מאד להרעלת אלכוהול, והם עלולים למות לאלתר כתוצאה מלגימת ולו כמות קטנה, ולכן אני מציע להגיע מיידית למרפאה.
אחרי מספר דקות הגיע הרב עם התוכי על כתפיו, הרב הנכבד אמנם נראה מבוסם כהוגן, אולם התוכי נראה לי תקין לחלוטין...
עוזרו של הרב הביא לבקשתי את בקבוק היין ממנו נתנו לתוכי לשתות, ואז פרצתי בצחוק גדול ומשוחרר, הסתבר שהחוגגים היו כל כך שיכורים שלא שמו לב שהם נותנים לתוכי לשתות תירוש במקום יין...
הבהרתי להם שטעות זו הצילה למעשה את חייו של התוכי, וזהו בעצם נס רפואי נוסף , אבל להבא שלא יעלו על דעתם לעשות חוכמה כזו שוב, ושלא יתנו לתוכי, יהיה בעל נס ככל שיהיה, לשתות לשוכרה.
בראשית ימי כווטרינר מתחיל אירעו לי מספר מקרים מיוחדים ויוצאי דופן שכללו ביקורי בית, ופעילות רפואית מחוץ למרפאה.
סבתי ז"ל, בתיה היקרה, הייתה מיילדת שנים רבות מאד, בחו"ל ובארץ, ונהגה לבצע לידות בבתי הלקוחות.
כאשר סיימתי את לימודי היא הורישה לי את התיק הרפואי שלה, מלאכת מחשבת של מתכת מצופה עור, המכיל כלי עבודה רפואיים, ותושבות מיוחדות לבקבוקוני תרופות, מזרקים, מחטים וחומרי חבישה .
עד עצם היום הזה אני משתמש במלקחיים המיוחדים שלה לחיתוך חבל הטבור, בזמן ניתוחי עיקור בכלבות גדולות במיוחד!
נהגתי לקחת את התיק הזה לכל מקום ברכבי, שמא אזדקק לו במקרי חירום, ואלו אכן הגיעו לא מעט.
בסמוך למקום בו התגוררנו באותה עת , נפתח מכון כושר ששאב אליו צעירים רבים שעסקו באובססיביות מספר שעות ביום בהתפחת שריריהם ובחיטוב גופם.
יום אחד פנה אליי מנהל המקום וסיפר כי מזה מספר ימים שהוא שומע יללות בוקעות ממקום כלשהו במכון, והוא לא מצליח לאתר מהיכן.
לקחתי את התיק הרפואי והסתובבתי במקום, בולש בכל פינה. בשלב מסוים אכן גם אני הצלחתי לשמוע יבבות חלושות, בוקעות לכאורה מתוך הקיר.
חבשתי את הסטטוסקופ על אוזניי, הצמדתי אותו לקירות הגבס של המכון, והתחלתי סורק ביסודיות את הקיר, לאורכו ולרוחבו.
כנראה שהייתי שקוע מאד בהקשבה, ולא שמתי לב שכל הפעילות במכון הספורט שבתה כליל, ואנשים בהו בי בתדהמה, אני מניח שנראיתי מוזר למדי, עם החלוק הלבן של המרפאה, התיק הרפואי ביד אחת, וביד השנייה אני אוחז במסכת ומקשיב לקירות! לא היה חסר הרבה בכדי שמישהו יטרח להתקשר לפסיכיאטר המחוזי שיבוא ויאשפז את התימהוני הבודק קירות גבס!
למזלי מצאתי במהרה את מקור היללות, הן נבעו מבסיס העמוד, סמוך לפיר של המזגן.
הנחתי את הסטטוסקופ בנונשלאנטיות על צווארי, מודע לפתע למבטים הדוממים סביבי, העטתי הבעה של מקצוען על פרצופי, וללא שהיות תחבתי את זרועי השמאלית למעמקי הפיר, בכדי לתפוס את החתלתול שנתקע שם.
תכף ומייד חטפתי את השריטה העמוקה והכואבת ביותר שקיבלתי בכל הקריירה שלי. צרחתי בהפתעה ובכאב וניסיתי להוציא את הזרוע במהירות , אולם השרוול המקופל נתקע בחור שבקיר, ואני למעשה נשארתי לכוד. הרגשתי כיצד הדם מטפטף מהשריטות העמוקות שבאמת ידי לכיוון כף היד, ונתקפתי פאניקה קלה, כיוון שהחתלתול המשיך ותקף את זרועי החשופה בזעם ובייאוש הולכים וגוברים.
בשלב זה של סיפור המעשה, נפתחה לפתע לרווחה הדלת שממול, הסתבר שזה היה חדר ההלבשה של הבנות, ובלי משים ראיתי מולי בחורה יפהפייה, עירומה לחלוטין, עומדת ומסתכלת על כל המחזה פעורת פה ונדהמת.
כנראה שהסיטואציה הקומית הפיחה בי אנרגיות מחודשות, החדרתי את זרועי שוב פנימה, עמוק בתוך הפיר והצלחתי סוף כל סוף לאחוז בקצה זנבו של החתלתול הזועם והמתפתל.
אבל אז הסתבר לי כי בשום פנים ואופן לא אצליח להוציא את היד עם החיה המשתוללת דרך החור הצר של הפיר. אומרים שבעת מצוקה אתה מקבל כוחות על אנושיים, ובכן, הפלתי את התיק הרפואי על הרצפה, ועם היד הימנית הפנויה תקעתי אגרוף אדיר ישר לתוך הקיר!
אין לי מושג הכיצד זה לא שברתי את כל אצבעות כף יד ימין, אולם הקיר התמוטט בחלקו, כך שהצלחתי להוציא את ידי התקועה עם החתלתול, והנחתי אותו על השטיחון שסמוך לרגליי. החיה הנסערת הסתכלה עליי בתיעוב, ונמלטה חיש מהר אל המדרגות ומשם החוצה, אל החופש.
להפתעתי, באותו שבוע ממש, נקראתי לביקור בית אצל זוג סטודנטים שטענו כי חתולת רחוב בוגרת נתקעה להם בתוך מכונת הכביסה!
למוד ניסיון, בדרכי אליהם עצרתי בחנות לכלי עבודה ורכשתי כפפות אסבסט עבות המשמשות את עובדי חברת החשמל, ומגיעות עד המרפק.
כאשר הגעתי לביתם של הלקוחות, הסתבר לי שהם צדקו בדיווח שלהם, ואכן חתולה נתקעה, השד יודע כיצד, ברווח שבין התוף למנוע של מכונת הכביסה. מילאתי מזרק בתערובת של קסילאזין/קטאמין, חבשתי את כפפות העבודה, והחדרתי את זרועי לפתח של מכונת הכביסה.
כצפוי, החתולה ההיסטרית תקפה את זרועי, אולם הפעם הייתי מוכן, ועם היד השנייה תקעתי את המזרק עמוק בישבנה.
המתנתי מספר דקות עד שהחתולה שקעה בעילפון חושים, ואז ניסיתי להוציא אותה, אולם הסתבר שהיא הייתה בהריון מתקדם מאד, ממש לקראת המלטה, ובשום אופן לא הצלחתי להוציא אותה דרך המרווח הצר שבין התוף לקיר המכונה. ממש לפלא כיצד היא נכנסה לשם מלכתחילה.
ניגשתי לרכב שלי, הוצאתי את ערכת כלי העבודה, מאז ומתמיד אהבתי עבודת ידיים מכאנית, התיישבתי מאחורי מכונת הכביסה, ופירקתי את הפאנל האחורי.
אחר כך נאלצתי לפרק את התוף כולו, ורק בתום העבודה הצלחתי לשחרר את החתולה המורדמת. הסטודנטים המופתעים, טענו כי המכונה מקולקלת מזמן, ושלא אטרח להרכיבה מחדש כיוון שהם ממילא התכוונו להשליכה לגרוטאות.
לקחתי את החתולה אליי למרפאה, היא התאוששה כעבור 24 שעות, וביום המחרת, כאשר באתי לבקרה, כבר היו סביבה 5 גורים חמודים ומקסימים.
פתחתי את התא לרווחה, החתולה קפצה החוצה עם גור בפיה, יצאה מחוץ למרפאה, והטמינה את הגור בין השיחים. אח"כ היא חזרה על המבצע, הלוך ושוב עוד 4 פעמים, עד שאספה את עולליה במקום מוגן ובטוח מבחינתה.
דאגתי מדי יום להניח מזון חתולים ומים מתחת לשיח, עד שהגורים הגיעו לפרקם.
במשך השבועות הבאים עיקרתי אותם, והם הפכו ללהקת המרפאה, ועד היום הם מתייצבים מדי בוקר לקבלת ארוחתם היומית ממני.
קונפליקטים בזמן לימודי וטרינריה ובעבודה
בעת לימודי הרפואה הוטרינרית, יש ללמוד אנטומיה של בעלי חיים ואדם.
המורים והסטודנטים לווטרינריה בחרו במקצוע זה קודם כל בגלל שהם אוהבים בעלי חיים.
מהות המקצוע הנה קודם כל מניעת העברת מחלות מבעלי חיים לאדם, וכן גם מניעת העברת מחלות מבעלי חיים לבעלי חיים. כמו כן מתפקידיו החשובים של הווטרינר לפעול למניעת צער בעלי חיים.
בזמן הלימודים, בית הספר לא נוהג להמית בעלי חיים לצורך לימוד.
אספר כאן מה היה בתקופה בה אני למדתי.
בתחילת שנה א', עם ראשית לימודי האנטומיה קיבלנו 5 גופות של כלבים שהורדמו במכלאות עירוניות ושל עמותות שונות, גופות אלו שומרו בחביות עם פורמלין, וניתחנו אותן במשך שנת לימודים שלמה.
בסוף השנה נבחנו עליהן, במקביל למדנו בבית הספר לרפואה בירושלים, ושם גם ביצענו דיסקציות בבני אדם שתרמו את גופם למדע.
חוץ מזה, במשך כל תקופת הלימודים, לא בוצעו כל פעולות שאינן רפואיות הכרחיות בבעלי חיים.
לעיתים אני נשאל ע"י לקוחות או תלמידים האם כרופא וטרינר אני צמחוני, כלומר האם ייתכן שאדם שאוהב בעלי חיים והקדיש את חייו למענם, יאכל מוצרים מן החי. תשובתי היא שאין קשר בין הדברים ( בבחינת "דייג אוהב דגים? אז למה הוא אוכל אותם? ממערכוני ה"גשש" הזכורים לטוב). למען הסר ספק, אני אישית אינני צמחוני, וסיבותיי עימי.
בין חברי ללימודים והקולגות שלי יש רבים שהנם צמחונים אדוקים , שלמדו כמו כולם ועושים חיל היום במקצוע.
ככלל, אין קשר בין היות האדם צמחוני, לאפשרות להתקבל ללימודי וטרינריה ואף להצליח בלימודים ובהמשך דרכך בחיים.
עם זאת, לא מעט אנו נתקלים בקונפליקטים ערכיים בעת הפעילות בפרקטיקה הוטרינרית היומיומית.
חלק מועט קטן אך חיוני בעבודת הווטרינר הוא לשים קץ לסבל של בעלי חיים, באמצעות מה שמכונה הרדמת חסד.
לרופאים הוטרינרים יש פריבילגיה חוקית ומוסרית, שאין אותה לרופאים של בני אדם, והיא לקצר סבל של פציינט חולה.
במקצוע מלהיב ומרתק זה יש צורך לעיתים בתעצומות נפש שלא כל אחד ניחן בהם, ואם מאן דהו סבור שאין לו/לה אותם, אז מלכתחילה להם לבחור בווטרינריה כמקצוע.
נושא זה של מהות מקצוע הווטרינריה הנו נושא מרתק, חשוב מאד ואני תמיד שמח שיש רבים בציבור המביעים את דעתם בנושא זה.
אבהיר מראש, אני מאד אוהב בעלי חיים ומגדל כמה מהם בביתי יחד עם ילדיי, אך אני סבור שהאדם, כל אדם, הוא שעומד במרכז, וזה שאנחנו צנטראליסטים הוא אך טבעי כיוון שגם אנחנו בני אדם ולא יצורים שמימיים שמסתכלים על הכול בפרספקטיבה אלוהית...
כבני אדם, וכבעלי מקצוע אנו מחויבים לשים את בריאותו של האדם ורווחתו מעל לכל , גם אם זה עלול להוביל אותנו לא פעם לקונפליקטים מקצועיים.
אני משוכנע בכל ליבי כי תפקידי הראשון במעלה הנו להגן על בני אדם קודם כל, ואם יש סכנה שבעל חיים כלשהוא יאיים רפואית על אדם מסוים, מתפקידי מוסרית, ערכית ומקצועית למנוע סכנה זו.
למשל מחלת הכלבת, או הכלמידיה, או הטוקסופלסמוזיס, הנן מחלות כה קשות, העשויות לגרום למוות אלים או ללידת ילדים פגועים או חו"ח להפלות, כך שמבחינתי אין כל מקום להתייפייפות בדבר מרכזיותם של בעלי חיים בעולם החי, מול הסכנה הברורה והמיידית שמחלות אלו עלולות לגרום.
אני מסכים שלא חשבתי כך כאשר באתי ללמוד את המקצוע, אולם היום, לאחר שנות לימוד רבות, ולאחר פעילות מקצועית, רפואית והוראתית של שנים רבות הגעתי למסקנות הבאות:
מי שנמצא "מחוץ" למקצוע רואה בו איזה הילה רומנטית, של אהבת החי ללא גבולות וללא תנאי.
מי שנמצא בלב המקצוע וחווה מדי יום את ההשלכות שלו בחיות מחמד ובחיות משק מבין עד כמה חשוב לראות את הדברים כהווייתם ולא להיות מושפע אך ורק מהלך רוח פילוסופי- רומנטי.
כולנו, הוטרינרים בחרנו במקצוע כיוון שאנו אוהבים חיות והקדשנו את חיינו למענן, אולם אנו גם ובמיוחד אוהבים בני אדם, מעריכים ומכבדים אותם על אף חולשותיהם (וחולשותינו שלנו האישיות), ובשבועתנו כרופאים וטרינריים נשבענו להגן על בני האדם קודם כל ולשמור על רווחת בעלי החיים, מתוך כוונה ערכית לדאוג להרמוניה, לפחות מהבחינה הרפואית ומכל הבחינות הנגזרות ממנה.
אני מניח שרובנו, הרופאים הוטרינריים, לא חושבים על זה בכל רגע משעות היממה, אולם בדיוננו הפנימיים, במפגשים ובכנסים, הנושא תמיד נמצא שם, והחלק המפליא ביותר הוא יחס הציבור אלינו שלרוב מתייחס לוטרינרים דווקא כאל ציבור אנשים בעל שאר רוח מיוחד אשר בחרו באורח חיים זה עקב צו פנימי מוסרי נאצל, הציבור חושב כי מי שמקדיש 7-8 שנים מחייו בכדי ללמוד איך לעזור לבעלי חיים, חייב להיות מישהו מיוחד מבחינה מוסרית וערכית, והוא בוודאי ישמח תמיד לטפל בכל בעל חיים, גם ללא תשלום(?) שכן הוא מין קדוש כזה.
לסיכום דבריי, רובנו, או אני לפחות, איננו קדושים יותר או טובים יותר או נעלים יותר משאר בני האדם, בחרנו במקצוע המשלב ערכיות עם מעשיות , ובעצם זו אינה "עבודה" אלא דרך חיים, שהקונפליקטים המוסריים שזורים בה תדיר.
ארינט בע"מ ©