בתקופה מסוימת בחיי, לפני כ-12שנים, הייתה לי מרפאה וטרינרית בשכונה "צפונית" בת"א בסמוך לים.

 זו הייתה אפיזודה קצרה של מספר חודשים. בשלב מסוים התקבלתי לעבודה כרופא וטרינר רשותי בעיריית ת"א, מה שאילץ אותי, לצערי, לסגור את המרפאה בכדי למנוע ניגוד אינטרסים, ולפתוח אותה מחדש ברמת גן, בה היא נמצאת עד היום.

קראתי את מאמרו של יאיר לפיד בערב ראש השנה , בו הוא ראיין את ריטה, וכתב על ההבדל שבין הכוכבת שעל הבמה, לבין האישיות שלה ביומיום, ונזכרתי באפיזודה קטנה מאותה התקופה.

אחותה של ריטה הייתה בעלים של כלבה קטנה, מטופלת שלי במרפאה.

בכל פעם שהגיעה לביקור, חשבתי שמדובר בזמרת, הן כל כך דומות, האחיות,  שקל מאד  היה להתבלבל ביניהן.

יום בהיר אחד, בעת שעסקתי בסידור התרופות בארון, בפאוזה בין לקוחות ומבקרים, היגיע ריטה עצמה למרפאה.

בתחילה לא זיהיתי אותה,  שכן לבשה מעין חלוק בית סתמי ביותר למראה, הייתה יחפה ונטולת איפור, קטנטונת כזו, ניכר בה שהתעוררה לא מזמן משינה.

פניתי אליה במבט שואל, כיוון שהגיעה ללא בעל חיים נלווה,  היא אמרה כי נדברה עם אחותה להיפגש אצלי במרפאה. שאלתי לשמה של אחותה, ורק אז הבנתי שהיא הכוכבת...

בכל זאת, ההבדל בין ריטה שעל הבמה, הזמרת והפרפורמרית שהערצנו, ועודנו מעריצים, לבין הנערה הזערורית שלידי, היה כה גדול, כך ששאלתי בחשש מה:"...סלחי לי גברת, אני רוצה להיות בטוח, האם את ריטה? הזמרת? ...", היא התבוננה בי בעייפות, חייכה בזויות פיה, והנהנה קלות.

באותו הרגע נכנסה לקוחה אחרת למרפאה, ביקשתי מריטה להמתין בחדר הקבלה, אולם היא שאלה בביישנות אם היא יכולה, אנא, להישאר במרפאה, זה מעניין אותה.

הסכמתי כמובן, ( בכל זאת לא אומרים "לא" לסלב כזו...), אולם הסברתי לה כי בדרך כלל אני לא מרשה לאנשים אחרים להיות נוכחים בעת הבדיקה והראיון הרפואי, כל לקוח כבודו במקומו מונח, כמובן, ולכל אחד מגיע לקבל את מלא תשומת ליבי.

היא הבטיחה להיות שקטה, והצטנפה לה עם ברכיים מקופלות, ברווח שבין ארון התרופות למקרר, כך שבקושי רב ניתן היה לראות שיש שם מישהו.

המשכתי בשגרת עבודתי, כשבין לקוח אחד למשנהו השתדלתי להסביר לה על הפרוצדורות הרפואיות השונות.

בשלב מסוים באותו ערב, נכנסה למרפאה בחורה יפהפייה וזוהרת, מלווה בכלב פודל לבן קטן ומטופח, ואחריהן נכנסה האימא,  עדויה בכל כך הרבה תכשיטים שחששתי לרגע כי תכרע ותיפול ארצה לאלתר.

מכיוון והן היו לקוחות חדשות אצלי במרפאה, הכנסתי את הנתונים שלהן למחשב, ושאלתי , כמנהגי את הבת במה היא עוסקת.

האם ענתה במקומה והצהירה בגאווה רבה כי ביתה המוכשרת והיפה היא סטודנטית למוסיקה בבית הספר "רימון" בת"א, ומתעתדת להיות זמרת.

יפה, אמרתי, אם כי נדרכתי קלות, והצצתי בגניבה לכיוונה של ריטה, אולם היא ישבה דמומה לחלוטין, ולמעשה שתי הלקוחות, האם והבת לא חשו כלל בקיומה, רק הפודל הקטן כרכר סביבה קלות, הריח אותה בעדינות, והצטנף לו למרגלותיה.

בסעיף "הערות כלליות" בתוכנת ניהול המרפאה, אני נוהג לרשום הנחות שונות ללקוחות נבחרים, למשל סטודנטים מקבלים הנחה, כמו גם פנסיונרים וקולגות מתחומי הרפואה השונים.
לפיכך במקרה זה רשמתי בתוכנה "... הנחה לסטודנטית...", ושאלתי כדרך אגב איך הלימודים במכללה.

הבת התחילה להתלהב ואמרה שהיא נהנית מכל רגע, במיוחד היא אוהבת מורה אחד שלה, "תותח" כדבריה, ממש "קליבר" רציני, שהיא מעריצה מאד, ואף הייתה מוכנה לעשות לו "טובה אישית" אם היה לה האומץ לגשת אליו בפרטיות. שאלתי בהיסח הדעת למי הכוונה והיא ענתה :"... רמי קליינשטיין , כמובן..!"

השתנקתי, לא ידעתי מה לעשות קודם, ראיתי כי האימא מסתכלת על ביתה בפה פעור, ומנסה לעכל את משמעות הדברים ששמעה כרגע.

העפתי מבט מהיר לכיוונה של ריטה, והיא עשתה לי תנועה קלה ביותר עם הראש לשלילה, לפיכך התכופפתי, הרמתי את הפודל בזריזות מן הרצפה, הנחתי אותו על שולחן הבדיקה, והתחלתי לבדוק אותו ביסודיות רבה מן הרגיל.

שאלתי אותן תוך כדי הבדיקה, מה מטרת ביקורן אצלי והסתבר כי הכלב צריך היה לקבל את החיסון השנתי נגד כלבת.

בדקתי את אוזניו והבחנתי שהן מזוהמות כהוגן, לפיכך התעסקתי בו שעה ארוכה למדי.
כל אותו הזמן ישבה ריטה במקומה, דמומה ושקטה, כאילו שהיא חלק מן הטפט שעל הקיר.

הרגשתי את המתח עולה בקרבי ככל שנקפו הדקות, אולם האם והבת לא הפסיקו ללהג ולשאול עוד ועוד שאלות כך שהפגישה התארכה לה כהוגן. בינתיים ראיתי דרך הזכוכית כי האחות של ריטה ממתינה בחדר הקבלה, והיא פוסעת שם הלוך ושוב, תוך שהיא מציצה מדי פעם מחוץ למרפאה ותוהה היכן היא, ומדוע היא מתעכבת ולא מגיעה לפגישה כפי שקבעו.

לפלא בעיניי עד היום כיצד האם והבת לא שמו לב כלל שיש עוד אדם נוסף בחדר.

בתום הטיפול שכלל ניקוי יסודי של האוזניים, מתן חיסון ותילוע, הן גם ביקשו לקנות שמפו, חומר נגד פרעושים וקולר נגד קרציות. בסופו של דבר הן הלכו לדרכן, עמוסות שלל רב, שמחות וטובות לב.

עם יציאתן מן המרפאה, נכנסה האחות, מחזיקה את הכלב שלה בידיים, ושאלה: "...תגיד לי ד"ר, ראית במקרה את אחותי? קבענו להיפגש אצלך ואני לא מוצאת אותה...",

 באותו הרגע נשמע צחוק משוחרר מפינת המרפאה, ריטה קפצה על רגליה כאילו יצאה מתוך הקיר ממש וחיבקה את אחותה ההמומה בחיבה רבה.

לפני שנה, בזמן המלחמה בצפון, צפינו , אשתי ואני במופע האחרון של ריטה בגני התערוכה. ישבנו סמוך מאד לבמה במיקום מרכזי .

 סיפרתי לאשתי את הסיפור שתיארתי כעת. תהינו גם כיצד אחרי כל כך הרבה שנים, ריטה נראית טוב כל כך על הבמה, מלאה מרץ וחיוניות, וגם התפעלנו כמו כל הקהל מכך שהיא אירחה משפחות מן הצפון בביתה וגם טרחה כל משך המופע לעודד את הקהל ולרומם את רוחו באותם זמנים קשים.

ריטה שבה והוכיחה כי היא אמן ואדם משכמה ומעלה.

בדרך כלל אין כל קשר בין יום הבחירות הכללי לבין רפואה וטרינרית, פרט ליום בו בוחרים הרופאים הוטרינריים את נציגיהם להסתדרות הרופאים הוטרינריים או לארגוני הרופאים בסקציות השונות.

אולם אנו , הוטרינרים, ככל עם ישראל, בתוך עמנו אנו יושבים ופועלים, וברור לפיכך שישנן נקודות השקה בין עבודתנו ואורח חיינו לבין חיי הקהילה והמדינה. במאגר ההרצאות שלי בפורומים השונים, ישנה מצגת לה אני קורה "מחלות בחדשות" אשר מרכזת את ההשלכות החברתיות והכלכליות, שלא לומר הבריאותיות שיש למחלות עם רקע וטרינרי, כגון שפעת העופות העכשווית, הכלבת הוותיקה, מחלת הפה והטלפיים, מחלת הפרה המשוגעת, מחלת הסארס, הרעלות מזון כגון בוטוליזם או מקרה הנוטרה נאגטס. כל אלו הן דוגמאות על קצה המזלג לחשיבות של הרופאים הוטרינריים לבריאות הציבור, לחברה ולכלכלה בישראל ובעולם.

במאמר מוסגר, הרשו לי נימה מסוימת של פירגון לקולגות, דבר שהוא די נדיר במקומותינו. אני מתכוון לכל ההתנהלות לגבי אירועי שפעת העופות. אני חייב לציין שאת מרבית הידע שלי בנושא אני שואב ככל אחד אחר מן העיתונות ומן המדיה המשודרת ובאינטרנט, ומעט מידע מקולגות העוסקים ישירות בתחום.

ובכן, ישנו פן אחד בכל ההתרחשות אשר נעלם מן הציבור, וזהו הפן של היושרה, האינטגריטי של כל מי שעוסק בתחום.

עד כמה שידוע לי, ואשמח אם תתקנו אותי במידה וטעיתי, מחלת הפה והטלפיים או מחלת הפרה המשוגעת התחילה באנגליה בראשית המילניום, כתוצאה משחיתות של רפתנים ורופאים וטרינריים ששיתפו עמם פעולה, הסתירו נתונים חשובים לאחר שנתגלו מספר פרות חולות, וכך גרמו להפצת המחלה במהירות, כאשר פרה אחת חולה, במקום להשמידה, היא נשלחה לשחיטה רגילה, ומוצרי הבשר ממנה פוזרו ברשתות השיווק השונות, במרכולים ובמסעדות, וגרמו לגוויעתם ומותם בייסורים של אנשים צעירים שאיתרע מזלם לאכול במקדונלדס או במסעדות מזון מהיר אחרות.

אירוע פלילי זה כמעט גרם להתמוטטות הכלכלית של מרבית ארצות אירופה.

אצלנו לעומת זאת, הלולן בקיבוץ בדרום גילה את התמותה החשודה של העופות, הזעיק את הווטרינר של המשק, זה שלח דגימות למכון , וכל השאר היסטוריה.

אל ייקל הדבר בעיניכם, הסיפור עלול היה להתרחש אחרת לגמרי.

לולן נבון יכול היה לצפות את ההתרחשויות שייקרו מבחינת ההיסטריה הציבורית שלובתה גם ע"י התקשורת, הוא יכול היה להסתיר את אותם 200 פגרים מתוך אלפי עופות, לקבור אותם במהירות בלי לדווח לווטרינר ולרשויות, וגילוי המחלה היה נדחה לפרק זמן ממושך, במהלכו הלולן יכול היה לשווק את העופות ברווח ניכר.

במקום זאת פעלה כאן שרשרת הגונה, ישרה ומקצועית, מרמת הלולן, דרך הווטרינר במשק, הוטרינרים במחלקה לעופות של השירותים הוטרינריים שאבחנו את הנגיף, ועד לפעילות ראשי משרדי הבריאות והחקלאות.

חבל שמשרדים אלו לא מעסיקים דוברים ברמה מקצועית נאותה, אשר יכלו לחדד סוגיה זו , ומכל הפרשה הציבור המתוסכל נותר עם התחושה שאנו מדינת חלם שלא מתפקדת, וחשופים למחלות נוראיות המשחרות לפתחנו.

מדוע, יאמר האזרח, אנו משקיעים כל כך הרבה בהשכלתם של הרופאים והוטרינרים אם ברגע האמת כולם כושלים באבחנותיהם ומסכנים את בריאות הציבור?

בואו נשים דברים בפרופורציה. שפעת העופות הנה מחלה בעלת אספקט וטרינרי, העוברת מעוף לעוף בדרך כלל. כ-200 איש מתו בעולם ממחלה זו מתוך כ-מיליארד וחצי אנשים בסך כל המדינות בהן התגלה הנגיף. מדי שנה מתים בישראל בלבד, יותר אנשים משפעת רגילה, מאשר בכל העולם ביחד משפעת העופות. בסופו של יום, המחלה זוהתה בזמן, טופלה ביעילות ( תמיד ניתן לשפר כמובן), ולעת עתה אף אדם בישראל לא נדבק, ועל כך מגיע כל הכבוד לעוסקים במלאכה.

יש האומרים כי אירועי שפעת העופות במקומותינו עלולים להשפיע על תוצאות מערכת הבחירות, כיוון שמה שנתפס בעיני הציבור והתקשורת כאוזלת יד של השרים הממונים על השירותים הוטרינריים ומשרד הבריאות, יכול להטות את כוונתם של המצביעים.

אני רוצה לסיים מאמר זה באירוע אותו חוויתי ביום בחירות אחר.

בשנת 1992, ביום הבחירות שבסופו יצחק רבין זכה באמון הציבור, יצא לי להיות תורן במרפאה הוטרינרית בה עבדתי באותה עת. הייתי אז הווטרינר הצעיר ביותר באותה מרפאה, והיה ברור שאני אשאר במשמרת ביום השבתון.

אם חשבתי שיהיה זה יום קליל, ושאוכל בכל זאת ליהנות מיום השבתון, הנה הסתבר שטעיתי, ובאותו יום  נדמה שכולם ניצלו את יום החופשה בכדי להביא את חיות המחמד שלהם למרפאה, כך שידי היו מלאות עבודה, יותר מיום רגיל באמצע השבוע.

לפתע קיבלתי קריאת טלפון דחופה, שמעתי גבר צועק בקצה השני של הקו, עם קורטוב היסטריה בקולו, "... ד"ר אתה חייב לעזור לי, הכלב שלנו השתגע והוא תוקף בפראות את כל המשפחה!!!", שאלתי הראשונה הייתה האם הכלב מחוסן כנגד כלבת, והאיש התנשם בכבדות ואמר שכן, הכלב חוסן לפני חודש ושוב ביקש שאגיע בדחיפות לביתם. רשמתי לפני את הכתובת, התנצלתי לפני הלקוחות הרבים שגדשו את המרפאה והשארתי אותם להשגחתה של העוזרת שלי, נטלתי את תיק רפואת החירום שתמיד מוכן במרפאה, ויצאתי בבהילות לכתובת שניתנה לי.

כאשר הגעתי לדירה, שמעתי צעקות איומות בוקעות מתוכה מלוות בנביחות מפחידות ובנהמות איום.

נכנסתי לדירה, וכמעט מייד נטרפתי ע"י אחד הכלבים הגדולים שראיתי עד אז. מסתבר שזה היה כלב זאב בלגי, בן 11 חודשים, צעיר אמנם, אבל גדול ומפותח ביותר, הוא היה קשור עם שרשרת ברזל עבה לסורגים של המרפסת, והתנפל בחרי אף על כל מה שזז לידו, והספיק לשרוט ולנשוך קשות את בני הבית, במיוחד את הבת הצעירה. הייתה לו הבעה של טירוף על הפנים, ולחרדתי, גם נזל לו ריר מזוויות פיו.

שיערתי שעל אף החיסון, בדרך כלשהיא נדבק הכלב בכלבת, על אף שהבעלים נשבעו לי שהוא לעולם לא יוצא לבד לרחוב ושבכל ימי חייו הקצרים הוא לא ננשך ע"י חיה אחרת, וגם לא נשך אף אחד עד לאירוע זה שבו מדובר.

החלטתי לא לקחת סיכון, ולסלק את הכלב משם לפני שייפגע באנשים נוספים, ולקחת אותו למכלאה העירונית. הסברתי כל זאת לבעלים שקרא לי, ובכוחות משותפים ניסינו להשתלט על החיה המשתוללת והאימתנית.

הכנתי מזרק עם תערובת של רומפון וקטאמין, שהיו לי באותה עת בתיק התרופות, הפכנו את שולחן האוכל הפינתי, והשתמשנו בו כמגן, ובכוחות משותפים, שלי ושל הבעלים, "סגרנו" על הכלב המשתולל, שנשך בפראות את רגלי השולחן, דחקנו אותו לכיוון הסורגים, ומשניתנה לי ההזדמנות, החדרתי את המחט לשרירי האחוריים, הזרקתי את תכולת המזרק במלואה, והתרחקנו במהירות מן המקום.

בזמן שחיכינו שחומרי ההרגעה יפעלו את פעולתם, חיברתי את רצועת ההולכה של הכלב על מקל של מטאטא, כך שנוכל להוביל את הכלב בבטחה ובמרחק בטוח בלי שיוכל לתקוף את המוביל.

כאשר הכלב נרגע מעט, הבעלים חיבר לו במהירות את הרצועה לקולר, והובלנו את הכלב בזהירות מתוך הדירה לכיוון המעלית. הבעלים נכנס עימו למעלית , ואני ירדתי במדרגות ברגל. המעלית היגיע ללובי לפני, ואז שמעתי, בעודי במדרגות, את הכלב מיילל, ואת הבעלים צועק "... איכס, איכס זה נורא..."

כאשר הגעתי ללובי, ראיתי שהכלב שלשל את עצמו לדעת, כל רצפת הלובי והקירות שמסביב היו מוצפים בשלשול דמי סמיך ומסריח. אז הבנתי שלא מדובר כפי הנראה בכלבת, אלא שהכלב האומלל חלה במחלת הפרוו, אבחנתי זאת לפי הריח הנורא והמאד אופייני של השלשול במחלה זו.

מסתבר שהסיבה להתנהגותו התוקפנית והחריגה של הכלב, שהיה רגוע בדרך כלל לטענת בעליו, הייתה כאבי הבטן העזים מהם סבל המסכן, אני משער שחומרי ההרגעה ריפו את שרירי הסוגרים שלו, כך שגרמו לכלב להתרוקן מהטינופת שהציקה לו במעיו.

במקום להוביל אותו למכלאה העירונית כפי שתכננתי, לקחתי את הכלב, שנרדם בינתיים למרפאתנו, חיברתי אותו לאינפוזיה, עם תערובת של נמבוטאל וואליום שטפטפה ישירות לוורידיו. הוא שהה במרפאתנו שבוע ימים, כשבמרביתם הוא היה שקוע בהרדמה תרופתית, תוך שהוא מקבל נוזלים, חומרי הזנה ותרופות דרך הווריד. לאחר שבוע של טיפול הפחתנו את מינון חומרי ההרדמה בהדרגה עד שהכלב התעורר לחלוטין, ואז הסתבר שזהו כלב חביב ביותר, בניגוד לרושם שקיבלתי ממנו במפגש הראשון.

לאחר ההחלמה, הכלב חזר למשפחתו, וזכה לחיות עוד הרבה שנים אח"כ בסביבה תומכת ואוהבת.

מדי פעם יוצא לי לחשוב על מקרה זה, ואני לא יכול להשתחרר מן המחשבה המטרידה, שבאותו יום שבו רבין נבחר, אני הייתי עסוק באירוע וטרינרי טראומתי, אולם סופה של הקדנציה, להבדיל, הייתה שונה בשני המקרים, למרבה הצער.

לסיכום, כמו בפוליטיקה גם בוטרינריה הדברים אינם כפי שהם נראים במבט ראשון, ועלינו לחקור לעומק מהותם של הדברים בכדשי להגיע לתובנות הנאותות.

 אני מקדיש סיפור זה לבני פלג, שממש היום הוא חוגג יום הולדת 15, הוא אמנם בשביתה כמו כל תלמידי התיכון בישראל, אולם הוא יחגוג עם חבריו הרבים בנגינה וצחוקים, יום הולדת שמח פלג ועד 120 .
הסיפור כבר פורסם כאן בעבר, אולם מכיוון והיום ממש זה יום ההולדת של פלג, אני חוזר ומפרסם אותו.

לפני שנים רבות, (15 למען הדיוק ההיסטורי) , ביום 14.11.1992 ,הייתי בעיצומו של שירות מילואים בנגב, בתפקיד אבטחה וסיור.

יצאנו בג'יפ בליל ירח מלא, קור אימים, אני נהגתי , ושני חיילים נוספים ישבו, אחד לידי ואחד מאחורי.

הייתי מאד נרגש לקראת הלידה של בני השני, פלג,  הממשמשת ובאה, כך שנהגתי אחוז שרעפים, ולא ממש ממוקד.

לפתע הבחור שישב לידי, עטוף במעיל עבה , בצעיף ובכובע צמר, צעק לי "עצור...", מה קרה? שאלתי בבהלה... " תחזור אחורה..." הוא אמר לי, "יש פה איזה בור שפיספסת...!"

מסתבר שהמסכנים הזדעזעו קשות במושביהם, בעוד שאני ריחפתי לי בשמחה, ולא שמתי לב למהמורות בדרך ! (יש כאלה מבין חברי הטוענים בתוקף שעד היום אני נוהג ככה, אם כי אני חושב שהם רק מקנאים)

אותו רגע הרגשתי כי אני חייב להגיע הביתה, מילואים או לאו,  ביקשתי במיוחד מהמפקד שישחרר אותי לכמה שעות בכדי לפגוש את אשתי, ונסעתי במהירות המרבית המותרת ישר לתל השומר. כאשר הגעתי למחלקה, הרופא המיילד אמר, "ובכן..., אני כאן, היולדת כאן, הבעל כאן, אין שום סיבה שגם התינוק לא יהיה כאן, הבא וניתן זריקת זירוז..."

"זירוז" פירושו לפעמים, המתמנה של 6 שעות לפחות! לאחר הזריקה האפידוראלית, ישבנו שנינו ומילאנו תשבצים בכיף, כאשר נכנסה אחות לחדר בכדי לסדר את האינפוזיה, העיפה מבט אקראי ופלטה בהשתוממות: " גברת, את יולדת..." , ואכן, פלג יצא לו לאוויר העולם בשקט וללא בעיות מיוחדות, בלי להפריע את מנוחת השכנים, ולולי נכנסה האחות, סביר להניח שהיה משלים את הלידה בעצמו, וגולש לרצפה מעדנות.

קיויתי שעקב המאורע המשמח יואילו שלטונות הצבא בטובם לשחרר אותי מהמילואים, אולם להם היו תוכניות אחרות לגביי. יום לאחר ברית המילה, נאלצתי לשוב לבסיס.

לא ייפלא אם כן שחזרתי לשם מלא תרעומת, הכיצד זה צה"ל הגדול לא יכול להסתדר בלעדיי.

בהגיעי לבסיס, כונסנו כולנו לשיחה מחלקתית. היינו קבוצה מגובשת מאד של מילואימניקים, למעשה עד היום אנחנו בקשרים טובים .

הסתבר לנו כי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל ביקשה לצלם סרט הדרכה בנושא "היתקלות על הגדר".

כלומר, אנו נבחרנו לשמש כיחידה לדוגמא, ולהסריט סיטקום צבאי באורך של כ-30 דקות , כיצד יש לפעול כאשר רכב צבאי נתקל במחבלים המנסים לפרוץ את הגדר ולהיכנס לישראל.

באותו רגע התנדפו להם כל רגשות הכעס והמרירות שלי, והקשבתי בעניין הולך וגובר.

צוות ההפקה הססגוני היה בהחלט יוצא דופן בבסיס האפרורי.

יחידת דובר צה"ל לא חסכה בהוצאות, והביאה לסט חברת הפקות אזרחית, עם במאי מקצועי, פעלולנים , עובדי במה וכד'.

נשאלנו האם למישהו מאתנו יש ניסיון משחק כלשהו. אני הצבעתי, כיוון שבצעירותי שימשתי כסטטיסט בכמה סרטים שהופקו באותו זמן בארץ.

הבמאי ועוזרותיו לקחו אותי לחדר נפרד , וביקשו ממני לבצע אודישן בו במקום.

העניין היה כל כך פתאומי, שלא הספקתי להילחץ, ועברתי את מבחן הבד בהצלחה.

כך נבחרתי לאלתר להיות הגיבור הראשי בסרט הזה, ועלילת הסרט נתפרה פחות או יותר לפי דמותי.

הימים הבאים היו אינטנסיביים ביותר שכן ביצענו במקביל את משימות הביטחון השוטף ואת צילומי הסרט.

חלק מן הצילומים בוצעו בתוך המבנים, במפקדה ובמרכזי השליטה והקשר, אולם עיקר ה"אקשן" היה בצילומי החוץ, המלווים בפירוטכניקה מרהיבה, בקולות פיצוצים ועשן, עת טכנאי הפעלולים עבדו שעות נוספות. אנחנו תפקדנו הן כשחקנים והן כפעלולנים.

כך קרה שיצאנו לסיור בג'יפ הצבאי, מלווים מאחורה ברכב ההפקה שצילם את כל ההתרחשויות.

בצוות הצילום האזרחי שותפו כמה בחורות נאות ביותר, אשר עקב מזג האוויר החם נהגו ללבוש לסט בגדים מינימאליים, ללא קשר לעלילת התסריט...

אחת הבחורות, הייתה המאפרת של הצוות, היא הסתובבה עם תיק גדול כל הזמן, ובכל רגע נתון התעכבה לאפר את כולנו. עקב הזיעה והאבק כל הזמן נמרחנו בעיסה דביקה, כך שידיה של בחורה זו היו עמוסות עבודה, והיא ועוזרתה היו למעשה צמודות אלינו במשך כל משך הצילומים.

ביום השני בערך, בחרנו לצלם בשעת בין ערביים על רקע השקיעה המדברית המרהיבה.

אני נהגתי בג'יפ, והפעם השתדלתי מאד לעקוף כל מהמורה ומכשול אפשרי.

בשלב מסוים במסלול הטמינו לנו אנשי ההפקה מוקשי דמה ורימוני עשן, אומנם היינו מוכנים לכך מראש, אולם בכל זאת האפקט היה מדהים ופתאומי, ממש כמו בהיתקלות אמיתית.

אני נהגתי לי במתינות, משתדל לא לאכזב את חבריי לצוות ולא לגרום להם זעזועים מיותרים.

שוב נדדו מחשבותיי למשפחה שהשארתי מאחור, במיוחד חרדתי לאשתי המטופלת לעייפה בילד קטן ובתינוק בן יומו, בעוד שאני מתבטל לי באתר צילומים צבאי, ומתפנק כמו כוכב קולנוע, בעוד שהיא נקרעת שם בבית.

אחוז שרעפים לא שמתי לב שאנו מתקרבים לאתר ההתרחשות. פתאום נשמע פיצוץ עז, והצמיג הקדמי של הג'יפ נקרע לגזרים. מסתבר שעליתי במקרה על גוש קטן של חומר נפץ שהוטמן בדיוק על השביל.

הג'יפ נטה על צידו במהירות, וכמעט שתהפכנו לתוך וואדי קטן בצד. סובבתי את ההגה כמטורף לצד השני, ועצרתי את המכונה המשתוללת בחריקת בלמים.

ארגז הפעולה הגדול של המא"ג ניתק מהתושבת שלו, ונתקע לי בכוח בצלעות. הרגשתי כאב חד, אולם פניתי במהירות לבדוק את חבריי בג'יפ. כל אתר ההתרחשות התכסה באבק רב, ובעשן מלווה בריח של גומי שרוף. קראתי בקול לשלומם של חבריי, ונעניתי מיידית, הסתבר כי הם בריאים ושלמים, חגורות הבטיחות שהקפדנו לחגור הצילו למעשה את חייהם.

באותו רגע שמענו קול של תינוק בוכה. הסתכלנו זה בזה המומים, מה פתאום תינוק באמצע שומקום במדבר..., ניתקנו את החגורות, הסרנו במהירות את האפודים וקפצנו מן הג'יפ לחפש מי בוכה.

לאט לאט התפוגג לו הענן שהקיף אותנו, ושמענו את הבכי מכמיר הלב מתחתית הוואדי. לקחתי את הפנס מהאפוד, וירדנו בזהירות במתלול.

עקב הראות הלקויה, שעת בין הערביים, והאבק הרב מסביב חשבתי שאני מבחין בגופה של ילד קטן, מכורבל לו בערוץ היבש ובוכה מרה.

כאשר התקרבתי, ניסיתי לגעת בילד, ושמעתי קול נשיפה חזק. לא ייתכן שזה בן אדם חשבתי, התקרבתי יותר ואז הסתבר לי כי שוכב שם דורבן פצוע.

כנראה שהגלגל השמאלי של הג'יפ פגע בו בעוצמה והעיף אותו לתחתית הערוץ. הוא שכב לו שם, במצב של שוק ברור, מוקף בעשרות קוצים שהתפזרו לכל עבר.

בדקתי עם הפנס את איזור הפציעה, ראיתי שהמקום אדום ונפוח, אם כי לא הבחנתי בדימום או בשבר. לחבר שלי היה בקבוק מים קטן בכיס המכנסיים, לקחתי אותו והזלפתי כמות נכבדה ישירות על הפצע של החיה המייבבת.

הדורבן קפץ בבהלה, שלח בי מבט מאשים, קם על רגליו , והסתלק לו במהירות ראויה לציון, תוך שהוא ממשיך לפזר קוצים שבורים במנוסתו.

חבריי ואני הסתכלנו זה בזה , אמנם מזועזעים מכל ההתרחשות, אולם בהקלה ממשית שלא מדובר בתינוק אנושי, וגם שהדורבן למעשה לא ניזוק באופן חמור.

חזרנו למקום התאונה, שם עמדו יתר חברי ההפקה והתבוננו בג'יפ הפגוע, חוטמו בתוך כפל קרקע, אחוריו באוויר בצורה גרוטסקית, ואחד מגלגליו מסתובב על ריק.

מישהו חילק שם סיגריות, ואף על פי שאני מתנגד בד"כ לעישון, הפעם לקחתי אחת, להשקיט את הרעד בגופי.

עמדנו כולנו סביב הג'יפ בדממה, יונקים עשן כשפתאום שמענו צווחה רמה "אווווויי..."
ומבין השיחים יצאה אחת הבנות בתחתונים בלבד, אוחזת יד אחת באחוריה.

הסתבר שהיא ניצלה את דקות ההפוגה בכדי להתפנות בין השיחים, וכאשר כרעה על רגליה, בחושך, נדקרה עמוקות מקוץ של דורבן .

כל החבר'ה הצעירים רצו כאיש אחד לעזור לבחורה המיסכנה...

ואז נשמעה צעקה מפי הבמאי "קאאט", "אף אחד לא זז...." , "אך ורק הדוקטור ייגש אליה..."

הסתכלתי לאחוריי לחפש את הדוקטור, ואז הבנתי שהוא מתכוון אליי.

ניגשתי לבחורה המייבבת, לא יכולתי שלא לשים לב כי תחתוניה היו בצבע לבן בוהק, מצוייר עם הרבה לבבות אדומים וקטנים, ממש במרכזו של אחד הלבבות היה תקוע הקוץ האימתני...

ניגשתי לבחורה, הנחתי יד מנחמת על כתפה, ובידי השנייה שלפתי לה את הדורבן מהישבן...

(לקריאת סיפורים וטרינריים נוספים לחצ/י כאן)

משהו שלמדתי, ניסיון אישי מבעל חיים

בדרך כלל אני מתרשם ומחבב בעלי חיים גדולים. הפיל והג'ירפה תמיד "יעשו" לי את זה , לעומת הגרביל והצ'ינצ'ילה המקסימים בדרכם.

אפילו בין הכלבים, נטיית ליבי לכיוון הגזעים הגדולים לעומת הקטנים. אני מעדיף את כלב הרועים הגרמני, את הגולדן רטריבר ובייחוד את הברנר-זננהונד על פני הפינצ'רים והיורקשייר-טריירים הזערוריים.

ובכל זאת, את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיים למדתי דווקא מיצור קטן וצנוע יחסית, התוכון הגמדי.

בילדותי, הוריי רכשו עבורי זוג תוכונים גמדיים חביבים ביותר. אחיותיי ואני נהגנו להתבונן בהם רבות.

 אבי הגדיל לעשות, וקנה לי ספר הסבר על גידול תוכונים שרכש במיוחד בחנות חיות. מספרון זה למדתי כי לא די בכלוב, אלא יש להוסיף לו תא הטלה.

אהבתי לעסוק בנגרות בסיסית, ולפיכך בניתי את תא ההטלה הראשון במו ידיי, לפי המפרט בספר ההדרכה, אף על פי שפצעתי את ידיי כהוגן תוך שימוש במשורית החדה כאשר ניסרתי עיגול כמעט מושלם בקדמת התא.

אותו ספרון גם הבהיר כיצד מבדילים בין בני הזוג, מעל למקור ישנה ה"דונגית", אותו קפל קרני המכיל את הנחיריים. בזכר הדונגית כחולה ובנקבה היא חומה.

התוכון הזכר שלנו היה בצבע כחול צי יפהפה, עם נקודות לבנות בצווארון, והנקבה הייתה צהובה לחלוטין, ודמתה יותר לכנרית מאשר לתוכונית.

בני הזוג נהגו לגפף אחד את השנייה שעות רבות, ולהתנשק באינטנסיביות.

תכונה זו שלהם שבתה את ליבנו, וגם גרמה ללא מעט הערות מפולפלות ומבודחות מהצופים בהם, בני משפחה , חברים ומכרים.

מספר ימים לאחר שהתקנתי את תא ההטלה, הסתגרה בו הנקבה, ויצאה משם לאכול רק אחרי יומיים.

בזמן שאכלה, פתחתי בזהירות את הגגון והצצתי פנימה, ולמרבה ההתרגשות הבחנתי שם ב5 ביצים קטנות ומבהיקות.

לא רחק היום והגוזלים בקעו. כמו כל גוזל הם נראו מכוערים ומעוררי רחמים, בניגוד לגורי הכלבים המלהיבים בינקותם.

רק לאחר חודש הצעירים החליפו את פלומתם בניצוי מפואר, אז הסתבר שכולם יצאו ירוקים, ממש השילוב המושלם בין הכחול האבהי לצהוב האימהי.

שמתי לב במהירות כי ההורים מרבים לנשק ולגפף את ילדיהם הצעירים. כמו כן הבחנתי כבר מחוץ לתא ההטלה, כי האב מעת לעת נוהג להאכיל את אחד הצאצאים, בגרגרי תערובת, או בחלקי פרי ששמנו להם לעיתים בכלוב.

לאחר ההאכלה נהג האב גאה לסרק את בניו/בנותיו במקורו, ולהעלים כל כתם של לכלוך ולו הקטן ביותר ממחלפותיהם.

באחד הימים הבחנתי באירוע מוזר.

התוכון הזכר,התנמנם לו על אחד השלבים במרומי הכלוב, בעוד שבניו התגודדו להם בשלב התחתון יותר.

אחד הבנים ניתק מאחיו, ניגש לאכול מעט תפוח, ואז עלה לשלב העליון וניסה להאכיל את אביו מולידו. התגובה הייתה מפתיעה. האב פקח את עיניו בפתאומיות, ותקף בפראות רבה את התוכון הצעיר.

 הוא לא חדל ממעשיו התוקפניים, וניקר את הגוזל האומלל בעוצמה רבה בפדחתו.

ניגשתי במהירות והפרדתי בין הניצים.לולי התערבותי המהירה, האב היה קוטל את בנו לאלתר.

נאלצתי "לאשפז" את התוכון הצעיר בכלוב נפרד, ולטפל בו ממושכות עם תמיסת פולידין בקרקפת עד שנוצותיו חזרו לצמוח במקום הפגוע.

הייתי המום בהחלט למראה האלימות המתפרצת שהייתה כה מנוגדת להתנהגות העדינה והאבהית שהפגין הזכר עד לאותה אפיזודה.

הדבר הטריד את מנוחתי עד כדי כך, שנסעתי לאוניברסיטת ת"א, לשיחה עם פרופ' מנדלסון, ראש וראשון לזואולוגים בארץ.

הוא טרח להסביר לי כי בטבע, תמיד החזק הוא המגן על החלש, בתוך אותה קבוצה של בעלי חיים.

בחיות משפחתיות ושבטיות כגון הכלביים, הסוסיים ו /או התוכיים,השליטים הם המטפלים ודואגים לכל יתר בני השבט.

אם אחד מחברי הלהקה מעז להאכיל או לטפל במישהו הגבוה ממנו במדרג, הדבר מתפרש כניסיון הדחה, ממש "פוטש".

לעיניים אנושיות זה נראה כהתנהגות חביבה ואוהבת מצד הפרט הנחות , אולם בעיני החיות זו התגרות לשמה, העלולה להסתיים בקרב עד מוות כפי שחזיתי בעצמי.

האירוע וההסבר המלומד הנלווה לו השפיע עלי עמוקות.

כאשר אתה בא לעזור , יש לעשות זאת ברגישות ובשום שכל, בכדי שהצד האחר לא ירגיש מושפל עקב הנתינה.

בארון הספרים אצלי בבית שמור חלק של כבוד לספריו של מאיר שלו.

 מזה שנים רבות שאני קורא בשקיקה את ספריו ועוקב אחרי מאמריו בעיתונות המודפסת והמשודרת.

 זה ליד זה עומדים הספרים "רומן רוסי" , "כימים אחדים", "עשו", "בביתו במדבר", ושני האחרונים "פונטנלה" ו"יונה ונער".

משהו בסגנון הכתיבה של שלו מושך אותי באופן כזה שאינני מסוגל להניח את הספרים, ומשהתחלתי לקרוא בהם, איני מפסיק עד תומם, לעיתים בלילה אחד.

אולם, על אף אהבתי הרבה לספריו ולפועלו הפובליציסטי, שני דברים העיבו עליה בשנים האחרונות, באחד מספריו, לא זכור לי באיזה, הוא תיאר את עבודתו של וטרינר, שעסק בסירוס עגלים באחד המשקים כעיסוק מבחיל או מזעזע, ובאחד המאמרים שלו הוא כתב כי אינו מחבב במיוחד כלבים, שהם לדבריו עבדים נרצעים של האדם, ואילו הוא באופן אישי מעדיף לחקור את אורחותיו של חרק הארינמל דווקא!

ברור שהדבר פגע בציפור נפשי, כיוון שאני אוהב וטרינריה וכלבים, לאו דווקא באותו הסדר, וציערה אותי מאד העובדה שגיבורי הספרותי לא רואה את הדברים כמותי.
 

לפיכך, קוראים יקרים, מה רבה הייתה שימחתי בשנה שעברה, עת רכשתי וקראתי בשקיקה את הרומן האחרון של שלו, "יונה ונער", שם התודעתי לאחד מגיבוריו המרכזיים אשר הנו רופא וטרינר, שאמנם אינו הדמות הראשית, אולם מעלליו עוברים כחוט השני לאורך כל העלילה כמעט, ובלעדיו הסיפור כולו לא היה קורם עור וגידים.

מדי שנה בשנה, בשנים האחרונות, בתחילת חופשת הפסח, נקבעה מסורת במכללת מגן דוד ירוק  אותה אני מנהל ובה אני מלמד, ולפיה כל התלמידים וצוות המורים מדרימים לאילת, בכדי לצפות בטיפול באנשים בעזרת דולפינים  בריף.

אנו מנצלים את השהות באילת בכדי ללמוד על המאפיינים הזואו-טכניים של הקמת ותפעול פינות חי לימודיות וטיפוליות, ולפיכך אנו מבקרים בחוות הזוחלים המדהימה ביופייה אצל כושי רימון בק"מ ה101 , אנו מבקרים במרכז הטורפים בחי בר ביוטבתה, ולקינוח אנו מבקרים וצופים בטיפול בחוות הרכיבה הטיפולית, המקצועית והמשוכללת שבקיבוץ גרופית.

מספר ימים לפני הנסיעה , נכנסתי לחנות סטימצקי וביקשתי לרכוש את ספרו החדש של שלו, אולם נאמר לי ע"י המוכרת כי המהדורה אזלה, ותחודש רק אחרי הפסח, וכי הספרים ממש נחטפו מן המדפים.

עוד הוסיפה, כי זהו הספר הטוב ביותר שלו לטעמה, וגם היא קראה אותו בלילה אחד.

כאשר הגענו לאילת, ביום ראשון של חופשת הפסח, לאחר ההתארגנות במלון, נחפזתי לחנות צומת ספרים שבקניון האילתי, ושם הצלחתי לשים את ידי על העותק האחרון שנשאר להם בחנות לפליטה.

"נאלצתי" לחכות 3 ימים תמימים עד שיכולתי להתפנות לקריאת הספר, לאחר שהסתיים הסיור עם התלמידים בהצלחה, והם שבו לבתיהם.

אני לא מעוניין לפגום בחוויית הקריאה של הספר ממי שעדיין לא השיג אותו ( כמו שאומרים אצלנו במשפחה "... בסוף הכושי הרג אותו..", בכל פעם שאנו מתארים ספר או סרט ), ולכן לא אספר את העלילה כולה, ובוודאי שלא את סופה,  אלא רק אפיזודה אחת הקשורה להמשך טור זה.

באחד הפרקים בסיפור מתואר ילד שחלה קשות, ומצבו הלך והתדרדר עקב אבחון רפואי לקוי. בסופו של דבר אביו לקח את הילד לרופא אחר, הלה קבע כי מדובר באלרגיה לפניצילין, שינה את הטיפול, והציל את חייו של הילד.

עם חזרתנו מאילת, ביום ראשון  שלאחר החופשה אירע לי מקרה רפואי דומה.

התקשרה למרפאתי גברת נחמדה, מעיר אחרת, במבטא דרום אמריקאי כבד, וסיפרה לי כי יש ברשותה כלבת פינצ'ר מעורבת בת 10 שנים, לא מעוקרת, שעברה ניתוח להסרת גידול עטין לפני שנה ומחצה.

בשבוע שעבר, הוטרינר המטפל בה קבע כי הגידולים חזרו, והתחיל טיפול אנטיביוטי. מסתבר שהכלבה מקיאה מדי יום, הקאה קשתית (PROJECTILE), איננה אוכלת ומשתינה המון.

הגברת המיואשת והמודאגת ביקשה שאתן חוות דעת שנייה ואטפל בכלבה במידת האפשר.

כאשר הכלבה וגבירתה הגיע למרפאתנו, בבדיקה הסתבר כי טמפ' הגוף תקינה ונורמאלית, 38.5 מ"צ, אולם הפטמות נפוחות, ולטענת הבעלים ישנה מעין הפרשה דמית מהווגינה. כמו כן הכלבה הייתה בייחום לפני חודשיים בדיוק.

לאחר בדיקה כללית ויסודית של הכלבה הגעתי לשתי מסקנות:

האחת, הכלבה רגישה לפניצילין, ממש כמו בסיפור של שלו (להבדיל...), ולכן ההקאות הפרוג'קטיליות,

והשנייה, ייתכן והכלבה סובלת מפיומטרה, דלקת  מוגלתית חריפה של הרחם, ולפיכך החלטתי על ניתוח חירום.

ואכן, נכנסנו במיידי לניתוח, ומסתבר שאבחנתי הייתה נכונה, לכלבה הקטנה היה רחם תפוח ומוגלתי וענק, בגודל רחם של כלבה גדולה פי 10 מכלבה זו.

הרחם היה כל כך מעובה ופריך, שאם היינו מתעכבים עוד 24 שעות, סביר להניח שהוא היה מתפוצץ בחלל הבטן, וממית את הכלבה לאלתר.

בסופו של הניתוח, לאחר שהכלבה גם עברה ניקוי שיניים מסיבי, היא חזרה לבעליה.

אחריתו של דבר, מקץ 3 ימים, הכלבה הובאה אלי לביקורת, היא נראתה והרגישה טוב, אכלה ושתתה כרגיל, וקיבלה באופן סדיר אנטיביוטיקה מסוג אחר, אליה, מסתבר היא אינה רגישה.

סיפור זה ממחיש מה עומד בבסיסו של מקצוע הוטרינריה, השילוש הקדוש: אבחון נכון, טיפול מוצלח, והבראה של החיה החולה, המובילים גם לתחושת רווחה ואושר של הלקוחות והבעלים.

מקרים כאלה ממלאים אותנו הוטרינרים סיפוק עמוק, ועושה את כל עניין הבחירה בחיים של וטרינר, על הקשיים שבהם לכדאי.

ובכדי להשלים את מעגל הסיפור בהשלכה לספרו של מאיר שלו, הסתבר לי בהגיעי בתחילת אותו שבוע למרפאה, כי ממתינה לי בכלוב, צוצלת שבורת כנף!!!

הכנף קובעה, הצוצלת חזרה לאכול ולשתות, נראה היה שהיא הולכת ומחלימה, ובסוף התהליך הטיפולי היא שוחררה לדרכה.

טור זה תחילתו ביונה ונער, ואחריתו בצוצלת ווטרינר. יום טוב לכולם

לקריאת סיפורים וטרינריים נוספים לחצ/י כאן