‏ג'/אדר/תשע"ב

‏26 פברואר 2012

לקראת יום זכויות בעלי החיים

לאחרונה נשמעים בתקשורת ובציבוריות הישראלית קולות הקוראים לחוקק את חוק זכויות בעלי החיים.

אולם, אנשים טובים המעוניינים לקדם את נושא ההגנה על בעלי החיים, עלולים בדרך זו לגרום לתוצאות הפוכות לחלוטין.

כעיקרון, אבהיר כאן כי לעניות דעתי לבעלי חיים , כיום, במצב המשפטי הנוכחי, אין זכויות , אולם לנו, בני האדם יש חובות כלפיהם.

להלן עובדה פשוטה שאין עליה עוררין - בעלי חיים אינם בני אדם.

לפיכך לא ניתן להתייחס אליהם באותו מישור ערכי ומוסרי כמו היחס הבין אישי שבין אדם לחברו, ובין אנשים לחברה הסובבת אותם.

החיים בטבע אינם מעניקים לחיות זכויות כלשהן, וגם אם לא היו בני אדם בעולם, אני מניח שהטבע היה ממשיך להתקיים על פי חוקיו שלו, ובעלי החיים היו ממשיכים להתקיים ולהתפתח לפי חוקי הברירה הטבעית, בלי צורך בזכויות כלשהן.

ביום שהמין האנושי "לקח" את בע"ח מהטבע, וביית אותם, למעשה הוא לקח על עצמו את עול הטיפול בהם. כלומר, עצם הביות אינה מקנה לחיות זכויות, אולם היא בהחלט מוסיפה לאדם את החובה לדאוג לרווחתם ובריאותם.

לטעמי, אם יחוקק חוק זכויות בעלי החיים, במתכונתו הנוכחית המוצעת,  לא רק שהוא לא יגן על החיות האומללות, אלא שברבות השנים הוא אף עשוי להרע את מצבם יחסית למה שהוא כיום.

"זכויות" הינם מושגים הבאים לממש "זכאות".

אלו בעצם מושגים אנושיים, אשר התפתחו מבחינה היסטורית בעולם המערבי במאות השנים האחרונות , ומעצם היותם שייכים למין האדם , הם בעלי מאפיינים סוציולוגיים  עם משמעות פילוסופית.

בבני אדם, על מורכבויותיהם החברתיות, התרבותיות והדתיות, אנו מבחינים בלפחות שני סוגים של זכויות :

זכות טבעית – המוקנית לאדם אוטומטית מרגע לידתו , למשל הזכות לקבלת מזון מים וחיים בכבוד.

זכות נרכשת -  על האדם לעמול ולעמוד בתנאים מסוימים בכדי לקבלה, למשל הזכות לרכוש דירה אם שילמת את תמורתה, או, להבדיל,  הזכות לחבוש כומתה אדומה אם אתה משרת בצנחנים, ועברת מסע כומתה...

למעשה, הזכות הינה נגזרת של פעילות במישור המוסרי, שבין אנשים לבין עצמם.

המושג "זכות" נובע מנבכי הציביליזציה האנושיות, מכאן שאין לה כל שייכות לבעלי החיים.

לפיכך ניתן להסיק בפשטות כי לבעלי החיים אין זכויות, וגם לא יכולות להיות להם,  מתוקף העובדה שהם אינם בני אנוש!

אבל, וזהו אבל גדול מאד,העובדה שלבעלי החיים אין זכויות במובן המשפטי היבש והמקובל, לא אמור להפוך אותם לחסרי הגנה, טרף קל לכל מתעלל פוטנציאלי.

לשם כך קיימים בחוק הישראלי, כמו גם בתורת ישראל, חוקים ותקנות בנוגע לצער בעלי חיים.

אם ניתן לבעלי החיים "זכויות" , אנו עשויים בבלי דעת ומבלי שהתכוונו לכך לגרום ל"האנשה" של בעלי החיים (פרסוניפיקציה), ולהעמיד אותם על אותו מישור של בני האדם.

דבר זה עלול לגרום למצבים אבסורדיים ובלתי מתקבלים על הדעת, אשר לא אליהם מתכוון המחוקק הנאור.

לדוגמה, לבעלי החיים אין זכות קניין, כלב למשל לא יכול לקנות בית או מכונית.

בעלי החיים אינם ישות משפטית, ולא ניתן להעמיד אותם לדין, פלילי או אחר.

אם כלב ישך מישהו, מי שיעמוד לדין הינו בעליו ולא הכלב, בעל החיים הנושך עצמו ייכנס להסגר, לא למטרת ענישה, אלא אך ורק בכדי לבדוק האם הוא נגוע בכלבת ותו-לאו.

מכאן יובן כי הכוונה לחוקק את "חוק זכויות בעלי החיים" בדומה למתכונת "זכויות האדם" נועדה מראש לכישלון והיא אף תגרום להרעת מצבם, הקשה בלאו הכי של בעלי החיים , לעומת מצבם לפי החקיקה הקיימת היום.

לשם המחשה ראוי לסקור את נושא ההתנגשות שבין הזכויות בבני אדם.

כידוע, לא כל זכות הניתנת לבני אדם , אפשר ליישם אותה באופן מוחלט וחד משמעי.

לשם כך צריך להיות איזון מידתי בין הזכויות השונות המוקנות לאדם במדינה דמוקרטית.

למדנו מילדותנו כי אסור להפלות בין שווים, (למשל הגזענות נתפסת , בצדק , כצורת התנהגות אנושית פסולה), ובמרקם החיים האנושיים יש מערכת שלמה של בלמים ואיזונים שתפקידה לאזן בין זכויות שונות.

כמו שכל תלמיד תיכון בישראל לומד, ייתכנו מצבים בחיי היומיום בהם זכות אחת "מתנגשת" עם השנייה.

למשל, זכותי במדינה דמוקרטית מתוקנת להביע את דעתי על כל דבר ועניין, ובכל אמצעי, כתוב, אלקטרוני ו/או אחר, אולם זכות זו נגמרת כאשר אני מוציא את דיבתו של אדם לרעה, שכן היא מתנגשת עם כבוד האדם.

לפיכך, הזכות לחופש ביטוי מוגבלת על מנת שלא לפגוע בכבוד הזולת.

מכאן ניתן להסיק שאם נעניק לבעלי החיים "זכויות", ייווצר מצב מסוכן לפיו תמיד, ובכל מקרה, תיווצר התנגשות בין זכויות האדם לזכויות בעלי החיים.

בכל מצב נתון, ובכל עימות לכאורה ולמעשה, החברה האנושית תעדיף, ברובה הגדול, את הזכות המוקנית לאדם על פני הזכות המוקנית לבעל החיים.

לצורך המחשה, הזכות של בעל החיים לחיות ,בכבוד וללא סבל, מתנגשת ללא כל ספק עם זכותו הטבעית של כל אדם לקבל מזון איכותי, ולפיכך כל אדם שאינו צמחוני או טבעוני, יהפוך באחת לעבריין.

כמו כן, על המחוקקים הבאים לדון בסוגיה הקרויה לעת עתה " חוק זכויות בעלי החיים" להבין כי יש פנים רבות לנושא זה, אסור לחוקק אותו בחופזה ויש לקחת בחשבון את כל ההשלכות הכרוכות בכך.

אני יוצא מנקודת הנחה כי כל מי שאוהב בעלי חיים, כמוני, מעוניין שבית הנבחרים הישראלי יחוקק חוקים אשר יקטינו את ההתעללות והסבל אשר בעלי חיים חווים בישראל מידי יום ביומו.

אולם, החוק אינו יכול במהותו להיות אוניברסאלי וכוללני.

לא יכולה להיות גזירה שווה בין היחס לפרה ברפת ,לבין היחס לכלב המשפחה בביתנו.

זה לא מעשי ובלתי מתקבל על הדעת להתייחס מוסרית וערכית על אותו מישור לחיית מעבדה ולכלב משטרה המאומן למצוא סמים וחומר נפץ.

אם חוק זכויות בעלי החיים לא ייקח בחשבון את הניואנסים והדקויות ואת הבדל הקטגוריות שבין בעלי החיים השונים, עלול להיווצר מצב שכל מי שמקצועו או עיסוקו  כיום במחיצת בעלי חיים, ייהפך לאישיות לא נורמטיבית.

כל רפתן יהפוך ל "סוהר של פרות" , כל חייל ביחידת "העוקץ" יהפוך מייד למתעלל בכלבים, הוטרינרים לא יוכלו יותר לשים שבבים אלקטרוניים בכלבים כיוון שזה יפגע בפרטיותם, וכל בעלים של עסק למכירת חיות מחמד יהפוך ל"סוחר עבדים".

לפי אותו היגיון לא יהיו יותר ספארי ברמת גן, גן חיות תנ"כי, פינות חי טיפוליות וחינוכיות. למעשה ניאלץ לחיות הלכה למעשה בחברה נטולת בעלי חיים כלל, מכל סוג ומין. אני אישית, לא הייתי רוצה לחיות בחברה כזאת.

והגרוע מכל, לא נוכל למנוע מחלות זואונוטיות, העוברות מבעלי חיים לאדם, ולא יהיו לנו הכלים המשפטיים המוסריים והערכיים להתמודד עם מחלת הכלבת , שכן אם לכלב יהיו "זכויות" ,לא נוכל להכניס כלב שנשך אדם, להסגר.

אזי נימצא כולנו, אנשים ובעלי חיים, בסכנת חיים ברורה ומיידית.

ובכלל, זכויות באות יחד עם חובות. כשם שלא ניתן לתת לחיות זכויות, כך אין אנו יכולים , מוסרית וערכית להשית עליהן חובות כלשהן.

לפיכך אני מציע לקדם חוק יסוד  את "האמנה הלאומית להגנה על בעלי חיים".

במסגרת חוק זה יחולקו בעלי החיים במדינת ישראל לחמש קטגוריות שונות במהותן:

• חיות מחמד וספורט ( כלבים , חתולים סוסים וציפורי נוי)


• חיות משק              (בקר, כבשים עופות דגים וכד')


• חיות מעבדה           (קופים, ארנבים, שרקנים חולדות ועוד)


• חיות בר                 (בטבע ובשבייה)


• בע"ח מזיקים.         (חולדות, עכברים, יתושים...)

ברור לכל בר דעת כי יש להבדיל במתן ה"הגנה" על בעלי החיים, בין PETS  לבין PESTS  .

אולם, ההבדלה בין חיית "מחמד" לחיה "מזיקה" עשויה להיות קשה עד בלתי אפשרית.

שהרי אם נתקן תקנות אשר ישמרו על איכות חייה של חולדת המעבדה, לא נוכל באותה נשימה להדביר חולדות המתרוצצות במחסנים ובמרתפי הבתים.

אין דינו של כלב ביתי, מטופל ומחוסן כיאות, כדין כלב משוטט , העלול להוות סכנה לאנשים ובעלי חיים.

במקרה כזה , זכותם של תושבי ישראל לחיים נטולי מחלות אפידמיות קשות, גוברת על ההגנה בחוק של הכלבים לשוטט בחוצות ערינו כאוות נפשם.

הארגונים למען בעלי חיים כגון "תנו לחיות לחיות" ,המטיפים באומץ רב ובנחישות על החשיבות של עיקור וסירוס החתולים המשוטטים ברחובות ערינו, עקב דרישתם להקנות לבעלי החיים זכויות, ימנעו למעשה את האפשרות החוקית של מניעת ההתרבות הבלתי מבוקרת של חיות אלה, דבר אשר לבטח יגרום לקריסתם הסופית והמוחלטת של אותם ארגונים עצמם.

אם אנו מעוניינים להפסיק את הניסויים המיותרים והאכזריים בבעלי חיים במעבדות המחקר השונות, אסור לנו לתת לחיות זכויות , שכן תמיד יקום מאן דהו אשר יטען כי זכותו לחיים ארוכים ובריאים גוברת על זכותם זו של בעלי החיים, וסביר להניח שבית משפט עתידי יצדד בעמדתו.

אולם אם האמנה שאני מציע תעגן אכיפה נאותה וקפדנית אשר תמנע את ההתעללות בחיות חסרות ישע באצטלה מדעית, הרי שהמטרה הושגה, וסוף סוף נוכל להסיר מעל סדר יומנו החברתי את נושא הניסויים המיותרים בבעלי חיים.

יש להקים צוות משימה המרכב מאנשי מקצוע, שיכלול וטרינרים, רבנים, פילוסופים, רופאים עורכי דין ונציגי העמותות למען בעלי חיים.

קבוצת מומחים  זו תבחן לעומק את ההשלכות הנורמטיביות של היחס לבעלי החיים השונים לפי קבוצות הקטגוריות שצוינו לעיל.

מכיוון והנושא במהותו הינו ערכי, יש לשים בראש חבורה זו אדם עם אוטוריטה ציבורית מרשימה כגון נשיאי בית המשפט העליון לשעבר האדונים שמגר או ברק , או את כבוד הנשיאה הפורשת בייניש, ובהשתתפות אישיות כמו פרופ' אסא כשר אשר ייתן את האספקט  האתי, שמדינה מורכבת כמו ישראל זקוקה לו ביחס של אזרחיה לבעלי החיים הנמצאים בתחומה.

לסיכום –

בעלי החיים הינם קטגוריה נפרדת.

הם מהווים נידבך חשוב ביותר בחיי כל אדם.

זכותנו כפרטים לגדל כלב או חתול, אולם חובתנו לדאוג לכל מחסורם עד יומם האחרון.

יש לחברה האנושית זכות גדולה להתפעל מיופיים ואורח חייהם של חיות הבר, אולם חובתנו לשמור על ערכי טבע מוגנים.

יש לנו זכות לחיות חיים ארוכים ובריאים אולם חובתנו לדאוג לשלומם וכבודם של חיות הניסוי במעבדות, ולהקטין עד למינימום ההכרחי, תוך פיקוח מחמיר, את מתן האישורים לביצוע ניסויים אלה. מרבית תושבי ישראל צורכים בשר למאכל, אולם מוטלת עלינו החובה לדאוג לכך שאותן חיות משק המיועדות בלית ברירה לגורל כזה לא יחוו צער בעלי חיים, לא יתבצע פיטום אווזים ולא נאפשר בחוק גידול עגל חלב.

נדאג לחנך את הדור הצעיר להגן על בעלי החיים, מושא לאהבתנו והוקרתנו.

בשבועות האחרונים נתקלים וטרינרים רבים בתופעה מפתיעה ומטרידה.

כלבים מבוגרים רבים, גריאטריים ממש , מסיימים את חייהם  בהרדמת חסד במרפאות השונות ברחבי גוש דן.

זו אינה תופעה חדשה כמובן, אולם סמיכות המקרים היא המעוררת דאגה.

בחורף גשום וקר זה, יש עלייה דרמטית במקרי הרדמת חסד של כלבים מבוגרים, לפעמים מספר פעמים ביום, במרפאה אחת.

לא ערכתי מחקר מסודר בנושא, אולם וטרינרים רבים מדווחים על עלייה משמעותית ותלולה של מקרי מוות של כלבים מבוגרים בחורף זה.

קשה להניח את האצבע על הגורמים לתופעה זו.

ולא סביר שיש כאן מקריות בלבד

העניין המטריד במיוחד הוא העובדה שלכל כלב מבוגר יש בעיות שונות, חלקם עם מחלות מפרקים, חלקם עם בעיות בכליות, אולם הרבה מהם מגיעים עם קשיי נשימה חריפים.

אני סבור כי עלינו להתייחס לעובדה זו כאיתות כלשהו של איכות הסביבה.

הכלבים שלנו הם למעשה סוג של קנריות מכרה של פעם.

במאות הקודמות, הקנרית שימשה כורי פחם על מנת להתריע על נוכחות גזים רעילים במכרות.

אם הקנרית הייתה מגלה סימני מצוקה זו הייתה אינדיקציה לקיומם של גזים רעילים .

יכול להיות שהכלבים של היום הם על תקן הכנריות במכרה של פעם?

הכלבים שלנו, מדרך הטבע, קטנים מאיתנו.

הם כמובן נמוכים יותר, וקרובים יותר לפני הקרקע.

חלקיקי הזיהום בסביבה  מרובדים יותר בסמוך לקרקע.

ומכיוון והכלבים מבלים את חייהם בגובה נמוך  ובין רגלי האנשים, יש להניח כי הם חשופים יותר לזיהומי סביבה שונים.

כל זה ראוי כמובן לבדיקה מעמיקה יותר, בכלים מדעיים מוכרים.

אולם, אסור לנו להתעלם מן המסר ששולחים לנו הכלבים שלנו.

לפני יותר ממאה שנה לימדו אותנו הכלבים של פבלוב מהי התניה קלאסית.

היום  נראה שהכלבים מנסים להעביר לנו מסר של זהירות מזיהום האוויר, ושימת לב מיוחדת לנושאי איכות הסביבה.

ביהדות אומרים כי הכלב הוא "כולו לב".

ואם בנוסף למעלותיהם הרבות, הכלבים יכלו גם לדבר, סביר להניח שהיו אומרים לנו:

" שימו לב בני אדם, ראו מה העלייה בזיהום האוויר והסביבה מעוללת לנו, ידידיו הטובים ביותר של המין האנושי, אנחנו נייר הלקמוס שלכם, אנחנו הקנרית במכרה, עליכם להתעשת כעת, ולטפל מיידית בנושאי איכות הסביבה לפני שזה יהיה מאוחר לכולנו"

הציבור בישראל חייב להקשיב לנביחה החרישית, ולהסיק את המסקנות המתבקשות.

-- 

סוף שנה מגן דוד ירוק
תלמידים ואורחים יקרים שלום רב,

כמדי שנה בשני העשורים האחרונים, אנו נפגשים לטכס חלוקת התעודות של מכללת מגן דוד ירוק ללימודים פארא וטרינריים.

בד"כ אומרים כי רצוי להפריד בין ביזנס לפלאז'ר. או בין משפחה לעסקים.
אבל אצלנו, מה לעשות שהכול מעורבב.
מגן דוד ירוק היא לא רק עסק, היא גם בית ומשפחה, ואנו רואים בכל אחד ואחת מכם הבוגרים בן משפחה.

אצלנו , בבית הפרטי שלי, אנו חיים כל הזמן במיני הגדה של פסח.
יש לנו ארבעה ילדים, שלושה כלבים , שני חתולים ותוכי אחד. ואחד אלוהינו כמובן.

חיי המשפחה שלנו שזורים היטב בפעילות היומיומית של מגן דוד ירוק.

חבצלת ואני למעשה מיזגנו את תחומי העיסוק שלנו, היא מורה לחינוך מיוחד בתחום האנשים עם אוטיזם, ואני כידוע רופא וטרינר.
יחד עם אייל, שותפי לדרך, ד"ר טפרברג, פיתחנו ויזמנו את התחום של סיוע לטיפול בעזרת בעלי חיים, אשר חלקכם למדתם ועל כך אתם מקבלים את ההסמכה היום.

בנוסף, פיתחנו ויזמנו את הקורסים של עוזרי וטרינר, מאלפי כלבים, יועצי התנהגות חיות מחמד וספרות וטיפוח כלבים וחתולים, אנו לא שוקטים על השמרים וממשיכים לפתח תחומים רבים בלימודי מבוגרים, ובלימודים לבני נוער במסגרת תוכנית הלימודים של "הווטרינר הצעיר", המועברת בעשרות בתי ספר בכל רחבי הארץ. 

השנה פתחנו שתי סדנאות עבורכם הבוגרים, הראשונה מתחילה כבר מחר וחלקכם נרשמתם אליה כשניתן להירשם למועד הבא שיתקיים בחודש מאי.

סדנא אחת הינה : ניהול ושיווק מרפאה וטרינרית לעוזרי וטרינר ולטכנאי כלבנות וטרינרי: זהו קורס שיכלול כלים מעשיים מעולם השיווק והניהול אשר יסייעו לכם להפוך לבעלי תפקיד משמעותי ביותר במרפאה הוטרינרית ויקנו לכם יתרון יחסי בהשתלבות במרפאה . 

הסדנא השנייה הינה : ניהול והקמת עסק עצמאי בתחום הפארא –וטרינרי. בקורס זה תקבלו ארגז כלי עבודה מעשיים וחשובים הניתנים ליישום מייד בשלב בו תחליטו להפוך את המקצוע שלמדתם לעסק מצליח משלכם. גם קורס זה כקודמו ייצר עבורכם את היתרון היחסי אשר יבדיל אתכם מעוסקים אחרים בתחום.

פרטים על שני הקורסים תוכלו לקבל כמובן באתר המכללה ובמשרדי המכללה.
בהזדמנות זו אני שב ומזכיר לכם להתעדכן במדור "דרושים" באתר שלנו באינטרנט, על מגוון הצעות העבודה המפורסמות בו ומחכות לכם.

בחודש מאי השנה ייפתח גם קורס מאלפים מתקדם עם שתי התמחויות למשמעת מתקדמת כלומר מעבר לשלב מקצועי בכיר יותר תוך מתן דגש על שדרוג הרמה המקצועית והאישית של המאלף והתמחות למאלפי כלבים בכירים בתחום הטיפול והסיעוד - קורס שיכשיר את המאלפים לאילוף כלבים לצורכי טיפול וסיעוד אוכלוסיות מיוחדות . בניצוחו של ניר הרמן מרכז מגמת האילוף רב אומן בתחומו.

כפי שניתן לראות פרויקט אדיר זה הוא למעשה מפעל חיים שלנו ואנו חייבים הרבה מאד לכל אותם אנשים יקרים וטובים העוסקים במלאכה שבלעדיהם כל זה לא היה קורה: לטלי זילברמן אשר על המנהלה והקשר עם התלמידים והבוגרים, לסטיב וטל אשר על הנוער, לערן יעקבי הנמצא כאן במכללה בכל יום,דואג לכל הצד הלוגיסטי ומתווך בייננו לבינכם, ועוד רבים וטובים, עשרות המדריכים שלנו,באגף הנוער רובם תלמידי המכללה ובוגריה, והמרצים שלנו המלמדים בקורסים השונים, כל אחד מומחה בעל שם בתחומו. 

אני מנצל יום מיוחד זה בכדי להודות לכולם על העבודה הברוכה שאתם עושים ורוצה להזמין אל הבמה בשלב זה את ד"ר אייל טפרברג, ד"ר אריק אלון, ד"ר יוני יהודה, מר ניר הרמן , וד"ר כרמל כשר .

אני מאחל לכם, בוגרים יקרים, שתשכילו, כמונו, לשלב בין העיסוק והפרנסה ההכרחיים, לבין האהבה שבלב.

כולכם אוהבים בעלי חיים וגם בני אדם, כולכם למדתם את הקשר המופלא שבין אנשים לבין בעלי חיים, ואני מייחל ומתפלל לכך שכל אחד מכם יפתח קריירה בתחום , ויוכל לשלב בין האספקט הכלכלי לאהבת החי והאדם.

אני רוצה לספר לכם כי לאחרונה חגגנו, בני כיתתי ללימודי הווטרינריה, עשרים שנה לסיום הלימודים. זה לא יאומן איך הזמן עובר מהר כשנהנים...

זכור לי כי באותה תקופה, תוחלת החיים של כלבים הייתה בערך כ-10 שנים. כלב מעל גיל עשר היה מופיע כחדשה מרעישה בעיתונים.
היום תוחלת החיים של כלבים כמעט והוכפלה.

אני עדיין מטפל בפציינטים , אשר פתחתי להם תיק רפואי ראשון , באותם ימים רחוקים וראשונים של תחילת הפרקטיקה במרפאה. אפילו היום ממש, בבוקר, טיפלתי בכלבה בת 19 שנים, ילידת 05.08..1993 פתחתי לה אז תיק עם תאריך יום ההולדת שלי מכיוון וזו הייתה כלבה אסופית. אגב, אז עדיין לא היה לנו מחשב, ולכל פציינט הייתה כרטיסייה מנייר...

כמוה, מי שהיו גורים אז, מטופלים עד היום, כפציינטים גריאטריים במרפאתנו.

אני מניח שהסיבות לכך שחיות המחמד מאריכות יותר חיים בימינו בישראל , נובע בין היתר מההתמקצעות של אנשי המקצוע השונים בתחום, מההכרה הציבורית בחשיבותן של חיות המחמד בחיינו האישיים, בצורך ובחשיבות של החיסונים לבעלי החיים, הטיפולים השוטפים, כגון התלוע, החשיבות של העיקורים והסירוסים של חיות המחמד הביתיות.

כל אלה, יחד עם האהבה העצומה של הציבור, הביאו בהחלט לעלייה באיכות החיים ותוחלת החיים של קרובי משפחתנו השעירים על ארבע.

מישהו עשה פעם חישוב שאם בני האדם היו מאריכים חיים, כמו חיות המחמד בשני העשורים האחרונים, לבטח היינו , אנו בני האדם, חיים היום לפחות עד 180...

על אף כל זאת, עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה.

יש עוד המון מה לעשות בתחום החינוך של הציבור. כפי שנקרא בין אנשי המקצוע client education .

עדיין לצערנו אנו מדווחים על בסיס יומיומי על אנשים המתעללים בבעלי חיים, על בורות הגורמת לפגיעה בחיות, על חוסר מקצועיות, על נטישה של חיות מחמד, ועל קשיים בשילוב בין החיה למשפחה שמאמצת אותה.
וכאן אנחנו ואתם נכנסים לתמונה.

יחד עימכם, בוגרים יקרים, נקדם את המקצועיות והאנושיות ביחס שלנו, בני האדם לחיות בכלל, ולחיות מחמד בפרט.

יש לנו הרבה עבודה, הרבה מה לעשות, אנו צריכים להפשיל שרוולים, ולצלול באומץ לשדה הרחב של הפרקטיקה המעשית בישראל של כל המקצועות המשלבים עבודה בין אנשים לבעלי חיים.

רבים מכם עושים את הסטאז' אצלנו במרפאה, ואני רוצה לספר לכם ולבני משפחותיכם, סיפור אחד, מעין דוגמית לחוויות שלנו ביחד במעש הווטרינרי:

הסיפור נקרא גברים במרפאה

קורה כמובן לא מעט שמגיעים גברים למרפאה הוטרינרית, בידם רצועה, ובקצה השני כלב המחמד.
מדהים תמיד להיווכח בדואליות שביחסים בין הגבר לחיית המחמד שלו.
מצד אחד הלקוח משדר עד כמה הוא חסון ומסוקס, אולם ככל שזה נוגע לכלבו האהוב הוא נמס כחמאה ביום חם...

אני מוצא תכונה זו מלבבת במיוחד.

מצחיק גם לראות עד כמה התדמית ה"גברית" מתנפצת לרסיסים כשמתבוננים בכלב הצמוד. לא תמיד יש הלימה בין גזע הכלב לבין ה"מאצ'ו" הישראלי.

למשל, גברתנים חסונים , עתירי ממדים וכוח, המגדלים צ'יוואווה זעיר..., ומנגד, גברברים כחושים וזעירים, המתנופפים אחרי רוטוויילר אימתני הגורר אותם בכל רחבי העיר...
לאחרונה נתקלתי בשני מקרים בולטים ביחס בין הגבר הישראלי לכלבו.

במקרה הראשון, הגיע רמי (שם בדוי) , גבר שרירי יפה תואר, עם כלבתו פיונה ( שם בדוי) , בת 16 שנים, עם גידול עטין ענק ומזוויע, בגודל של כדורגל קטן, משתלשל לה בתוקפנות בצידי גופה.

שאלתי אותו איך הגיעה הכלבה למצב כזה, ותשובתו הייתה שהווטרינר המטפל הקבוע שלה חשש להרדימה לצורך ניתוח עקב גילה המופלג.

אולם כעת הוא הגיע אליי, עקב המלצה, והוא חושש לה מאד. 

ביררתי האם הכלבה בצום, והתשובה הייתה חיובית.
המלצתי להכניס אותה לניתוח מיידי.

הסברתי שהכלבה סובלת, וכך או כך יש לעשות משהו בנדון, משהו שהיה צריך להתבצע מזמן...

הגבר הגדול הסכים לניתוח, לעלע קלות בגרונו, ביקש ממני סליחה, הליט את פניו בידיו, ופרץ בבכי בלתי נשלט, תוך שהוא נשען על משקוף הכניסה למרפאה...

נתתי לכלבה זריקת טשטוש, ועד שהיא פעלה את פעולתה, השארתי את הכלבה בהשגחת אחת מתלמידותיי, ימית, ששהתה באותה עת במרפאה לצורך הסטאז', והכנתי לבחור כוס קפה.

הרגעתי אותו והסברתי שתגובתו הרגשית היא מובנת לחלוטין, חודשים רבים הוא היה במתח לגורל כלבתו , אותה הוא מגדל מינקות, ואוהב אותה לא פחות מאשר את ארבעת ילדיו.

על אף העובדה שבדרך כלל אינני נוהג לתת לבעלים להיות נוכחים במהלך הניתוח של חיית המחמד שלהם, במקרה ספציפי זה חרגתי ממנהגי ואפשרתי לבחור לא רק לצפות מן הצד, אלא נתתי לו חלוק וכפפות, והוא ממש עזר לנו, בזמן הניתוח.

הגידול היה כל כך מסיבי, שנזקקתי לעוד זוג ידיים, בנוסף על אלה של עוזרתי, בכדי להחזיקו כראוי, בעוד אני נעזר כמובן בשתי ידיי בכדי להסיר אותו.

הסברתי לבעלים החרד, כי בסוג ניתוח שכזה צפוי להיות דימום רב, מכיוון והגידול העצום ניזון ממספר כלי דם גדולים, יש לחשוף אותם בזהירות, וכל התהליך כרוך בהפעלה בו זמנית של כוח רב מחד, ועדינות מרבית מאידך.

בנוסף, הסברתי, עקב העובדה שהגידול כל כך גדול, צריך לדאוג שיהיה עודף עור עם הסרתו בכדי שניתן יהיה בסופו של דבר "לסגור" את הכלבה...

סוף טוב הכול טוב,

סיימנו את הניתוח בהצלחה, והשכבנו את הכלבה הנמה באשפוז.

הגבר יצא להשיב קצת את רוחו, וחזר אחרי שעתיים, בינתיים הספיק לאכול צהריים.
למבטו השואל הפניתי אותו לאשפוז, שם חיכתה לו הכלבה הזקנה, ערנית לחלוטין.

בפעם השנייה, הבחור פרץ בבכי חסר מעצורים, אולם הפעם בהקלה ברורה ומוחשית, על שהכלבה עברה את הניתוח בהצלחה.
איכשהו קרה, שהלקוח הבא היה איש מפורסם, כדורגלן באחת מקבוצות העל בישראל, מכבי תל אביב, אשר הגיע למרפאה עם כלבו, יורקשייר טרייר זקן, גם הוא בן 16 שנים, עם נפיחות ענקית בשק האשכים.

למרבה הפליאה, גם המקרה הזה הגיע לממדים אלה מכיוון שהווטרינר המטפל חשש להרדים בעל חיים כל כך מבוגר.

מעט הלום עקב סמיכות המקרים, הסברתי ללקוח כי גם במקרה זה יש לבצע ניתוח ללא דיחוי בכדי להסיר את הגידול באשך.

שוב ביצעתי את הניתוח לאלתר, אם כי הפרוצדורה התארכה מעט, מכיוון שבניגוד לסירוס רגיל של כלב צעיר ובריא, הפעם הגידול השתלט באגרסיביות בכל שטח שק האשכים, ונאלצתי לעבוד בזהירות רבה מן הרגיל, ולהפריד ביסודיות את הרקמה החולה והגידולית , מהרקמה הבריאה.

הפעם הלקוח לא השתתף בניתוח, אלא שוטט הלוך ושוב בחדר הקבלה , כשהוא פוכר את אצבעותיו, ומתפלל לבורא שבמרומים שהניתוח יעבור בשלום...

גם ניתוח זה עבר בהצלחה, והיה ממש מרגש לראות כיצד הכדורגלן המחוספס, מגלה את הפן השברירי באישיותו.

הוא לקח כיסא מחדר הקבלה, התיישב בסמוך לכלב הנם בחדר האשפוז, וליטף אותו כל הזמן, תוך שהוא לוחש לו דברי כיבושין ישר לתוך אוזנו השמוטה..

בעת כתיבת דברים אלה, הגיעו שני הפציינטים הקשישים לצורך הוצאת התפרים, שניהם נראים בריאים ונמרצים, אוכלים ושותים, וראה כי נוספו להם עוד שנות חיים, להנאת הבעלים.
בנוסף, הכדורגלן הראה לי שלט מסוגנן שהזמין לחצר: "זהירות כלב" ... , ולא "זהירות כלב מסוכן" כמקובל..
שאלתי אותו מה פתאום הוא מזהיר אנשים מפני כלב זערורי ובלתי מזיק שכזה, תשובתו הייתה: "זה העניין בדיוק, שייזהרו האנשים שלא לדרוך עליו...!"

אני מאחל לכולכם ערב נעים, והצלחה בכל דרכיכם ומעשי ידכם.

קיפי הוא שמו של קיפוד מבוית, מורגל לבני אדם.

אמנם השם אינו מקורי כל כך, אולם, בהתחשב בעובדה שבעליו הוא בן 8 בלבד, ניתן להתייחס לעובדה זו בסלחנות.

לפני שנתיים, יצא אביו של הילד לזרוק את הזבל לפח בחוץ, ובזוית עינו ראה כדורון קטן מסתובב לו שם בסמוך.

הוא נגע בו קלות עם הרגל, והסתבר לו שזה גור קיפוד קטן.

האב לקח קופסת נעליים, הכניס לתוכה את הגור, ויחד עם בנו הקטן הביאו אליי למרפאה.

הסברתי להם כי זהו קיפוד מצוי, והם החליטו לגדל אותו בגינת ביתם.

ואכן, קיפי הקיפוד התגלה כבעל חיים מדהים.

הוא בוית מיידית על בעליו, ונהג, ובעצם נוהג עד היום לאכול מתוך ידיהם המושטות.

הוא גם גונב אוכל בלי בושה מתוך צלחות מזון החתולים המפוזרות בגינה, עבור חתולי השכונה.

ברור שמדובר בסיפור אהבה.

משפחה זו היא חובבת בעלי חיים אמיתית.

מכיוון שהסברתי להם כי הקיפוד הינו חיה מוגנת, אסור להחזיקו כחיית מחמד בבית.

ולכן הוא חי בגינה מרווחת, עושה חיים משוגעים.

למען האמת, הוא כל כך גרגרן, שכבר הספיק בשנתיים האחרונות להשמין נורא!.

הוא כל כך שמן שהוא כבר לא מסוגל להתקפד.

בהתחלה, כל פעם שהכלב המשפחתי היה נוהג לרחרח אותו בסקרנות, הקיפודון נהג להתקפד מיידית ולנשוף בחוזקה, זה היה מבהיל את הכלב, והוא היה מניח לו לנפשו.

אולם היום, השניים כל כך התרגלו אחד לשני, שהקיפוד מתכרבל בחיקו של הכלב.

כאמור, הוא כל כך השמין, שהוא לא מסוגל יותר להתכדר. הוא נראה כמו כרית סיכות של פעם...

חוץ מזה שהוא שמן נורא, הוא בריא לחלוטין.

לפני כשנה, נסע הילד על אופניו בשכונה ועלה על אבן.

כשהסתכל לאחור, הסתבר לו שזו לא הייתה אבן, אלא קיפוד מכודרר על הכביש.

הילד ירד מאופניו, עטף את הקיפוד בסווטשירט שלו והביא לי אותו למרפאה.

בבדיקה מעמיקה הסתבר לי שזו נקבה, והיא לא נפגעה כל כך קשה כפי שאפשר היה לצפות מזה שאופניים עברו עליה.

לפעמים מסתבר שקיפודים הם גזע קשוח.

לאחר שהות של לילה במרפאה, אחרי שקיבלה נוזלים ותרופה נגד תולעים, המשפחה אימצה גם את הקיפודה.

האימוץ עלה כל כך יפה, שהיא וקיפי השמן הקימו משפחה, ויש להם היום חמישה גורים המתרוצצים בגינה בחצר, מבקרים אצל השכנים, לשמחתם של כל הצופים בהם.

באחת משיחותיי עימם, הסברתי להם כמה מסוכן מצבו של קיפי השמן. אמנם כרגע הוא נראה מאושר, שמח וטוב לב, אולם השמנת היתר עלולה להיות בעוכריו, תרתי משמע.

האבא, שהוא איש היי טק המבלה רבות בטיסות לאירופה, מצא בחנות בגרמניה, מזון יבש מיוחד לקיפודים. מסתבר ששם, באירופה, התפתח בשנים האחרונות מנהג של טיפוח  "חיות בר- מחמד" , כלומר , אנשים מטפחים את חיות הבר שמתגוררות סביב ביתם.

חברה מסחרית עלתה על המגמה, והיא מפתחת מזון יבש מיוחד לקיפודים.

החלטנו בעצה אחת להכניס את קיפי החביתוש למשטר הזנה מיוחד, להסיר ממנו את עודפי השומן. הוא הוגבל לפינה אחת בגינה, בנו לו גדר כך שהוא לא יוכל לצאת, והוא ניזון אך ורק מן המזון המיוחד מאירופה.

שקלנו אותו בתחילת התהליך, והמשפחה שוקלת אותו מידי שבוע והם מדווחים לי באופן סדיר על הירידה במשקלו.

הקיפודים נראים חיצונית כמו מכרסם עם קוצים, ורבים חושבים בטעות שהם קרובי משפחה של הדרבנים, שהם אכן מכרסמים קוצניים.

אולם הקיפודים הם למעשה טורפים, הזקוקים למזון מן החי, ובד"כ, בישראל, ניתן לגדלם על מזון לחתולים.

קיפי הגרגרן הוא מקרה מיוחד. מעולם לא נתקלתי, בוודאי לא בבר, בקיפוד כל כך שמן. אני מקווה שאחרי הדיאטה המבוקרת, הוא יחזור למימדיו הטבעיים של קיפוד בגילו, ויוכל שוב להתקפד כל כל קיפוד נורמאלי.

קורה כמובן לא מעט שמגיעים  גברים למרפאה הוטרינרית, בידם רצועה, ובקצה השני כלב המחמד.

מדהים תמיד להיווכח בדואליות שביחסים בין הגבר לחיית המחמד שלו.

מצד אחד הלקוח משדר עד כמה הוא חסון ומסוקס, אולם ככל שזה נוגע לכלבו האהוב הוא נמס כחמאה ביום חם...

אני מוצא תכונה זו מלבבת במיוחד.

מצחיק גם לראות עד כמה התדמית ה"גברית" מתנפצת לרסיסים כשמתבוננים בכלב הצמוד. לא תמיד יש הלימה בין גזע הכלב לבין ה"מאצ'ו" הישראלי.

למשל, גברתנים חסונים , עתירי ממדים וכוח, המגדלים צ'יוואווה זעיר..., ומנגד, גברברים כחושים וזעירים, המתנופפים אחרי רוטוויילר אימתני הגורר אותם בכל רחבי העיר...

השבוע נתקלתי בשני מקרים בולטים ביחס בין הגבר הישראלי לכלבו.

במקרה הראשון, הגיע רמי (שם בדוי) , גבר שרירי יפה תואר, עם כלבתו פיונה ( שם בדוי) , בת 16 שנים, עם גידול עטין ענק ומזוויע, בגודל של כדורגל קטן, משתלשל לה בתוקפנות בצידי גופה.

שאלתי אותו איך הגיעה הכלבה למצב כזה, ותשובתו הייתה שהווטרינר המטפל הקבוע שלה חשש להרדימה לצורך ניתוח עקב גילה המופלג.

אולם כעת הוא הגיע אליי, עקב המלצה, והוא חושש לה מאד. 

ביררתי האם הכלבה בצום, והתשובה הייתה חיובית.

המלצתי להכניס אותה לניתוח מיידי, מניא וביא.

הסברתי שהכלבה סובלת, וכך או כך יש לעשות משהו בנדון, משהו שהיה צריך להתבצע מזמן...

הגבר הגדול הסכים לניתוח, לעלע קלות בגרונו, ביקש ממני סליחה, הליט את פניו בידיו, ופרץ בבכי בלתי נשלט, תוך שהוא נשען על משקוף הכניסה למרפאה...

נתתי לכלבה זריקת טשטוש, ועד שהיא פעלה את פעולתה, השארתי את הכלבה בהשגחת אחת מתלמידותיי, והכנתי לבחור כוס קפה.

הרגעתי אותו והסברתי  שתגובתו הרגשית היא מובנת לחלוטין, חודשים רבים הוא היה במתח לגורל כלבתו , אותה הוא מגדל מינקות, ואוהב אותה לא פחות מאשר את ארבעת ילדיו.

על אף העובדה שבדרך כלל אינני נוהג לתת לבעלים להיות נוכחים במהלך הניתוח של חיית המחמד שלהם, במקרה ספציפי זה חרגתי ממנהגי ואפשרתי לבחור לא רק לצפות מן הצד, אלא נתתי לו חלוק וכפפות, והוא ממש עזר לנו, בזמן הניתוח.

הגידול היה כל כך מסיבי, שנזקקתי לעוד זוג ידיים, בנוסף על אלה של עוזרתי, בכדי להחזיקו כראוי, בעוד אני נעזר כמובן בשתי ידיי בכדי להסיר אותו.

הסברתי לבעלים החרד, כי בסוג ניתוח שכזה צפוי להיות דימום רב, מכיוון והגידול העצום ניזון ממספר כלי דם גדולים, יש לחשוף אותם בזהירות, וכל התהליך כרוך בהפעלה בו זמנית של כוח רב מחד, ועדינות מרבית מאידך.

בנוסף, הסברתי, עקב העובדה שהגידול כל כך גדול, צריך לדאוג שיהיה עודף עור עם הסרתו בכדי שניתן יהיה בסופו של דבר "לסגור" את הכלבה...

סוף טוב הכול טוב,

סיימנו את הניתוח בהצלחה, והשכבנו את הכלבה הנמה באשפוז.

הגבר יצא להשיב קצת את רוחו, וחזר אחרי שעתיים, בינתיים הספיק לאכול צהריים.

למבטו השואל הפניתי אותו לאשפוז, שם חיכתה לו הכלבה הזקנה, ערנית לחלוטין.

בפעם השנייה, הבחור פרץ בבכי חסר מעצורים, אולם הפעם בהקלה ברורה ומוחשית, על שהכלבה עברה את הניתוח בהצלחה.

איכשהו קרה, שהלקוח הבא היה איש מפורסם, כדורגלן באחת מקבוצות העל בישראל, אשר הגיע למרפאה עם כלבו,  יורקשייר טרייר זקן, גם הוא בן 16 שנים, עם נפיחות ענקית בשק האשכים.

למרבה הפליאה, גם המקרה הזה הגיע לממדים אלה מכיוון שהווטרינר המטפל חשש להרדים בעל חיים כל כך מבוגר.

מעט הלום עקב סמיכות המקרים, הסברתי ללקוח כי גם במקרה זה יש לבצע ניתוח ללא דיחוי בכדי להסיר את הגידול באשך.

שוב ביצעתי את הניתוח לאלתר, אם כי הפרוצדורה התארכה מעט, מכיוון שבניגוד לסירוס רגיל של כלב צעיר ובריא, הפעם הגידול השתלט באגרסיביות בכל שטח שק האשכים, ונאלצתי לעבוד בזהירות רבה מן הרגיל, ולהפריד ביסודיות את הרקמה החולה והגידולית, מהרקמה הבריאה.

 הפעם הלקוח לא השתתף בניתוח, אלא שוטט הלוך ושוב בחדר הקבלה , כשהוא פוכר את אצבעותיו, ומתפלל לבורא שבמרומים שהניתוח יעבור בשלום...

גם ניתוח זה עבר בהצלחה, והיה ממש מרגש לראות כיצד הכדורגלן המחוספס, מגלה את הפן השברירי באישיותו.

הוא לקח כיסא מחדר הקבלה, התיישב בסמוך לכלב הנם בחדר האישפוז, וליטף אותו כל הזמן, תוך שהוא לוחש לו דברי כיבושין ישר לתוך אוזנו השמוטה..

בעת כתיבת דברים אלה, הגיעו שני הפציינטים הקשישים לצורך הוצאת התפרים, שניהם נראים בריאים ונמרצים, אוכלים ושותים, וראה כי נוספו להם עוד שנות חיים, להנאת הבעלים.

בנוסף, הכדורגלן הראה לי שלט מסוגנן שהזמין לחצר: "זהירות כלב" ... שאלתי אותו מה פתאום הוא מזהיר אנשים מפני כלב זערורי ובלתי מזיק שכזה, תשובתו הייתה: "זה העניין בדיוק, שייזהרו האנשים שלא לדרוך עליו...!"

ישבתי במרפאה רועד מקור.

בשבועות האחרונים יש מה שנקרא " שמש שקרנית", השמש זורחת, האוויר צלול, אולם קר מאד בחוץ.

ואם אנחנו סובלים, אזי בעלי החיים המתגוררים בחוץ, לא כל שכן.

לא הספקתי לרחם על עצמי כמו שצריך, והינה נכנסה למרפאה לאה, אחת מלקוחותיי הוותיקות ביותר עם הכלב ג'ימי, בן השבע עשרה.

ג'ימי איננו הכלב של לאה, הוא הכלב של השכנים הצעירים החיים ממש בדלת ממול לשלה.

הם מתנכרים לכלב, לא מטפלים בו.

הם לא ממש מתאכזרים אליו, אולם מבחינתם הוא יכול היה להתפגר בכל רגע..

לאה, השכנה המבוגרת טובת הלב, מטפלת בג'ימי מזה מספר שנים, דואגת לכל הטיפולים הוטרינריים והתרופות.

כואב לה שבני הזוג הצעירים והמבוססים מתייחסים לג'ימי כאל סרח עודף במשפחה.

לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם בכדי להבין שמבחינת לאה , ג'ימי הוא למעשה בן דמותה, הגרסה הכלבית של חייה כאישה מבוגרת וערירית.

לפני שנתיים הוצאתי גידול עור סרטני מכוער בסמוך למפשעתו של ג'ימי, וכמובן שאת עלויות הניתוח שילמה לאה מכיסה...

עוד בתחילת היכרותנו שאלתי את לאה מדוע שלא תאמץ את הכלב באופן רשמי וזהו, אולם היא השיבה לי שהבעלים לא מסכימים לזה, בגלל הילדים שלהם..., לך תבין אנשים...

מצד אחד יש להם נקיפות מצפון מול הילדים, ומצד שני הם למעשה מזניחים את הכלב האומלל והנאמן.

אפילו בתיק הרפואי שלו, אצלי במרפאה, ג'ימי רשום על שם הבעלים, ולאה מוזכרת רק בהערות...

שאלתי אותה פעם אם הם לפחות מחזירים לה את הכסף שהיא מוציאה עליו במרפאה, והיא עונה לי במשפט הקבוע שלה : " הבעלים תמיד אומר לי "אני אשלם לך אחר כך.." ועד היום לא ראיתי ממנו שקל...!"

היום נכנסה כאמור לאה למרפאה עם ג'ימי הזקן, כשהוא קפוא מקור ודם רב זב לו מפרוותו בשיפולי הגב.

מסתבר שמזה מספר ימים הבעלים לא נותנים לכלב הזקן להיכנס הביתה, בכדי שלא ישאיר סימני בוץ ולכלוך בסלון, כשהוא חוזר מעשיית צרכיו בגינה, והכלב פשוט שוכב לו מכורבל מתחת לשיח כלשהו, בחצר.

לאה כדרכה ריחמה עליו, הלכה לאסוף אותו, ואז הבחינה שמכנסיה הלבנים מוכתמים בדם. בלי שהיות היא סחבה אותו אליי למרפאה.

בבדיקה שטחית גיליתי אבצס גדול ומפריש בשיפולי הגב.

גילחתי במהירות את המקום, הכלב הקפוא כמעט ולא הגיב .

ניקזתי היטב את המוגלה במקום, הזרקתי לכלב תרופות, ונתתי ללאה סירופ אנטיביוטיקה לתת לו שלוש פעמים ביום לשבוע הקרוב.

כמו כן הבהרתי לה שאם היא רוצה שג'ימי ישרוד ויישאר בחיים, אסור לה לתת לו להיות בחוץ, עליו להיות במקום מחומם ויבש, ורק נס השאיר אותו עדיין חי בתנאים האלה.

דוקטור, שאלה, אתה לא חושב שהגיע זמנו...?

ראי לאה אמרתי לה, אני דוגל באורח חיים על פני אורך חיים...

לחיים של סבל אין כל טעם.

אם את רוצה ששארית חייו של ג'ימי תעבור עליו בצורה מכובדת, הוא לא יכול יותר לשהות בחוץ, בחורף, ולו רגע אחד נוסף.

למעשה, זו התעללות בבעל חיים חסר ישע, וחמור מכך, זו השלכה לרחוב לעת זקנה.

אם לא יהיה מישהו שידאג לג'ימי, לחימום, לאוכל ולמחסה, עדיף כבר שנרדים אותו...

חס וחלילה, ד"ר ליליאן, אלוהים עוד רוצה אותו איתי... עדיין לא הגיע זמננו.

אני אבשל לו מרק עצמות ואשקה אותו בכף, על הספה שלי בסלון, מול הטלביזיה, ממש כמו שאימא שלי טיפלה בי כשהייתי מצוננת, אז, בילדותי הרחוקה, בפולנייה...

ג'ימי ואני עוד לא הגענו לסוף הדרך.

לאה הודתה לי על הטיפול, הוציאה סוודר עבה מתיק היד שלה, הלבישה את ג'ימי, הרימה את הסנטר, לקחה את הכלב התשוש תחת זרועה, ופסעה בנחישות ובצעד נמרץ מחוץ למרפאה.

לפעמים יש מה שנקרא "בלוק כתיבה"

או מחסום כתיבה

זה קרה לי בשבועות האחרונים.

על אף מורכבותו של מקצוע הווטרינריה, לפעמים אנו שוקעים בשגרה רוטינית בעבודת המרפאה ולא תמיד יש מקרים מעניינים לכתוב עליהם.

אולם השבוע קרה בכל זאת אחד מן המקרים שווה לכתוב עליהם .

ביום שבת האחרון, ממש לפני 5 ימים, התקשר אליי בני פלג בשעה 05:00 בבוקר, העיר אותי מתנומת השבת המתוקה מכל, וסיפר לי כי הוא וחברתו תהילה חזרו זה עתה מבילוי לילי, ונתקלו בצומת הרחובות שסמוך למרפאה בגור חתולים שזה עתה נדרס על הכביש.

ברור שכבן של וטרינר ההחלטה המיידית הייתה להעיר את אבא...

אני תמיד טוען ומטיף לכך שמי שבוחר במקצוע הווטרינריה , חייב להיות זמין 24/7 מכיוון שהצרות לא מגיעות דווקא בשעות הקבלה...

רדום ורוטן מתחת לשפם התלבשתי במהירות, לקחתי את שלושת הכלבים ויצאתי ברגל לכיוון המרפאה.

בדרך מצאתי ארגז ריק. כשהגעתי למקום אכן הבחנתי בגור חתולים פעוט, בן כשבועיים שלושה, מעוך למדיי, מחרחר בקושי, ומדמם מבעד ללסתות מרוסקות.

הכנסתי אותו מיידית לארגז והלכנו כולנו בתהלוכה למרפאה.

שם טשטשתי מיידית את החתולון הסובל, הכנסתי לו עירוי, הזרקתי אנטיביוטיקה, ויטמינים ותרופות נוספות, והשכבתי אותו בנוחיות על מגבת מחוממת, והפעלתי את מנורת החימום מעל לכלוב. הודעתי לפלג ותהילה כי ניתן לחתול הזדמנות של 24 שעות, ובמידה ולא יתאושש, אאלץ בלית ברירה לבצע בו הרדמת חסד.

באתי לאחר מספר שעות לבקרו, החתול שכב דומם, באותה פוזיציה, נושם אמנם, אך לא מגיב. ראיתי כי הוא לו נגע כלל במזון ובמים שהשארתי לו. הפכתי אותו לצד השני, ובליבי תחושה מוכרת של מועקה. ללא ספק החתלתול היה במצב של קומה, לא מגיב, וגופו המרוסק נושם חלושות.

למחרת שמתי לב שלא היה שום שיפור במצבו. הוא נשאר דומם בתנוחה שבה השארתי אותו אמש, ופרט לנשימות החטופות הוא נראה ממש פגר. הזרקתי לו בכל זאת תרופות נוספות, ונתתי לו עוד 24 שעות. שיערתי שבמצב העילפון הקשה בו הוא שרוי, על סף מוות, הוא אינו מרגיש כאבים, וסברתי שההחלטה על הרדמת החסד יכולה להמתין עוד יממה.

למחרת ראיתי כי אין כל שינוי. בבוקר הזרקתי לו שוב תרופות, אולם הוא כלל לא הגיב, ונראה כמו בובת סמרטוטים מקומטת. דחיתי את ההמתה לשעה מאוחרת יותר, ושקעתי בשגרת העבודה במרפאה, ובמיכללה.

למחרת, כבר ביום הרביעי, החלטתי שזהו זה. החתול היה עדיין באותה תנוחה, לא זז בכלל, ונשם חלושות. החלטתי שכל וטרינר סביר היה מרדים את החתול מזמן.

בלב כבד מילאתי את המזרק בחומר ההמתה, הרכבתי את המחט, נאנחתי מעומק ליבי על התפקיד הקשה שלקחנו על עצמנו , אנו הוטרינרים, ונעצתי את המחט בחתול. להפתעתי, הוא הגיב ביללה חלושה...

זו הפעם הראשונה שהוא הגיב בצורה כלשהיא מזה קרוב לחמישה ימים.

הוצאתי במהירות את המחט, טרם הספקתי לדחוף את בוכנת המזרק, כך שלמעשה החתול לא קיבל אפילו לא טיפה מן הרעל...

הנחתי את המזרק בצד, אספתי את החתול אל חיקי, פתחתי את עיניו מלאות המוגלה והבטתי אל שני אישוניו שהיו מורחבים ומוגדלים. הוא מצידו ייבב חלושות והזיז את כפתו הימנית בניסיון להסיר את אצבעותיי מפניו...

לקחתי אותו לשולחן הבדיקה ובדקתי אותו ביסודיות. יש לו לסת שבורה וכנראה גם רגל שבורה, אולם אלה דברים זניחים יחסית למצבו הכללי הקשה. הכנסתי לו שוב אינפוזיה, הזלפתי לפיו תמיסת דופלייט , שזה סוג של מזון נוזלי, נתתי לו תרופות , סידרתי לו מגבת חדשה ובקבוק מים חמים כמו של הסבתות מפעם...

טלפנתי לפלג וסיפרתי לו שהחלטתי לעת עתה לא להרדים את החתול אלא לתת לו עוד צ'אנס. אפילו החלטה זו הייתה קשה עליי מכיוון שגם אם נצליח להשאירו בחיים, עדיין מדובר בחתול רחוב חסר בית ומשפחה, ובמצבו המיוחד הוא צריך השגחה צמודה. אבל יעל, הספרית שלנו כל כך התרגשה מהעובדה שהוא עדיין חי וקיים, ונלחם בגבורה בפציעה שלו, שהחליטה בו במקום לאמץ אותו ולתת לו בית חם, לכשיחלים.

השיפור באותו יום היה דרמטי. החתול התרומם, התהפך, ואפילו עמד על ארבעותיו מספר פעמים.

בשעה זו בה אני כותב את הדברים, הוא נמצא בכלוב האשפוז, מחובר לאינפוזיה בזרועו הימנית, חם לו וטוב לו, ושתי סטודנטיות שלי מאכילות אותו בתורנות בבשר קצוץ מפחית a/d  , עם אפליקטור (המקל עם צמר הגפן בקצהו), הוא ממש נסיך החתולים. 

הגעתי בעקבות המקרה לשתי תובנות:

האחת, אף פעם לא פינקו אותי ככה כמו שמפנקים את החתול הזה...

אם בד"כ לחתולים יש 9 נשמות, לחתול הזה יש בטח יש 18 נשמות... כלומר ח"י נשמות תרתי משמע...